אתם כבר יודעים מה זה לא.
בפרקים הקודמים של "ההכשרה שאינה נגמרת":
הדר מגלה שיש גדודי חזירים בעולם, וששד צנח מהם ונתן לשחר קרטיב. האימה. הדר מעדיפה לא לחשוב על זה אלא על דברים משעשעים יותר, כמו ה רגנארוק הקרב ובא.
ההכשרה לא נגמרת.
הבנות מוצאות עצמן, תקועות, כמו אנשים במעליות בהפסקת חשמל יזומה, בבסיס, ללא כל דבר שיעסיק את מוחן מלבד התקנת מדפסות. הדר חושבת שהצבא צריך לעבור למכונות כתיבה, כי זה הרבה יותר מאגניב, אך לפני שהיא משתמשת בדופק האלקטרומגנטי שהשיגה ממקורות מפוקפקים אחרי שהביאה להם את הפונדו מהפוסט הקודם, באה המפקדת (הדר שמה לב שהמפקדת תמיד באה בליווי של מישהי אחרת. האם המפקדת לא יכולה לדבר בשביל עצמה? האם היא בעצם בובה כזו שמכניסים לתוכה את היד? הממ.) ומודיעה שהמבחן נדחה (זו הפעם השלישית, או הרביעית, חושבת הדר. כבר קשה לעקוב.) ליום חמישי.
בבוקר יום חמישי הבנות רואות שהטופס אינו פיקציה. הבנות מתעלפות בהלם.
לאחר שלוש שעות, הדר מסיימת את המבחן, או לפחות את רובו, והולכת לה שמחה וטובת לב אל המפקדת. ידוע שבסיום המבחן, אפשר לנוס מהכלא ללכת הביתה.
המפקדת מבשרת לה, בחיוך זדוני, שלא.
*שיר פתיחה, קורע לב*
הדר ומספר בנות מתאגדות על מנת לשכנע את המפקדת לתת להן ללכת. הדר מכינה שם אש ותמרות עשן, אך אלו לא עובדים. הדר אז מבינה שכפי הנראה המפקדת ראתה כל אלו בזמן שירותה בגיהנום בבסיסה הקודם.
דבר לא עוזר. תירוץ אחר תירוץ שולפת המפקדת, על ביטוח עד שעה מסוימת, ועל העובדה שעל כולן לנקות את החדר בו זמנית, ולא, לא אכפת לה אם אנחנו רוצות לנקות לבד. צריך לחכות לכולן. זה הרי לא הוגן!
"נו," אומרת הדר, מיואשת "את לא יכולה לתת לנו איזה יום חופש, איזה ד' פיקטיבי?"
המפקדת מביטה בה, בריכוז רב, כאילו היא אכן מקדישה את כל שלושת התאים האפורים במוחה הקט על מנת לנתח את המצב. ואז, עוטות פניה ארשת המומה, והמפקדת, במלוא קומתה, מכנסיה המוצרים, המונמכים, איפורה הלא טבעי, כולה אומרת עברות דיגום שרק קצינה חולה סגמ"ת קיצונית מאמינה ביכולתה להלך כך בין הררי המשטרה הצבאית שפזורים בבסיס, מעווה את פניה, כאילו פגעתי בציפור נפשה.
"את..." היא מתחילה, זוועה נשמעת בקולה. "את רוצה שאני ארמה את הצבא?"
*שיר סיום קורע לב, עם נגיעות של רוק, בשביל מצב הרוח*
האם הדר עברה את המבחן? האם היא תעבור את המבחן המעשי? האם המבחן המעשי ייערך בזמן? האם יום יבוא ומישהו יבין שמכונות כתיבה זה מאגניב? איך המפקדת הצליחה לדבר בלי שמישהו יהיה לידה ויכניס את ידו לתוך צורתה המעוותת? והאם הדר תצליח להימנע מתשוקתה העזה לחנוק, להצית, לרטש, לדקור (כמו במזלג פונדו!) ולמלגז (למלגז!!) את המפקדת הנ"ל? כל זאת, אולי, בפרק הבא של "ההכשרה שאינה נגמרת".