תהיתי לעצמי
תהיתי לעצמי למה השערתי את הפוסט הקודם ולא מחקתי אותו, כמו שאני עושה לרוב הפוסטים שהיו-נעולי-אם-הייתי-לא-מוחקת-אותם. אין לי באמת כח להתעסק ברשימות ולסווג אנשים לפי מי הייתי רוצה שיקרא הודעות יותר ומי פחות, או משהו בדומה. אין אצלי פקטור לזה. אני פשוט משאירה את הפוסטים שנראה לי שיגעו באנשים. לא יודעת למה חשבתי את זה על הקודם, אבל ניחא.
תהיתי לעצמי כמה מוזר זה הצטלבויות של אנשים בעולם. מסתבר שחבר של אמא שלי עובד אצל מישהו שהבת שלו היא המחליפה (הראשונה) של המפקדת שלי, ושהם לא ממש בקשר עקב גירושים או משהו. נשלחתי כמתווכת. אני אדבר איתה, נראה מה בעצם הולך שם. גורם לי להיזכר בכיתה ח', כשקורל לא דיברה עם אבא שלה. קשרים משפחתיים. כה הזוי.
תהיתי לעצמי עוד כמה זמן ההכשרה הזאת תמשיך. שלחו את המחליפה של המפקדת לאבט"ש. זה אומר שעכשיו אנחנו באחריות של המחליפה של המחליפה של המפקדת. המילה "טמטום" זועקת לשמיים, ובכל זאת, צבא, למה ציפיתי?
תהיתי לעצמי מתי אני אענה על משמעות השם שלי לחגי, מתי יהיה לי כח לכתוב על היחס שלי לכינויים ולומר שבעצם הכינוי עצמו מוסבר בפוסט הראשון.
תהיתי לעצמי אם אני אצליח ללמוד צרפתית עד סוף ההכשרה, רק מקריאה של ספר לימוד כשאין משהו אחר לעשות. אני כנראה אנסה את זה.
תהיתי לעצמי שהפסקאות האלו הולכות ומתקצרות, ואני מוצאת את זה די מתאים לי מבחינה אסתטית.
תהיתי לעצמי על הצטלבויות וצמתים, על עולמות מקבילים ועל אפשרויות.