Chaim Oron zum wachsenden Faschismus in Israel
Der Artikel ist auf Hebräisch, hier die englische Übersetzung.
Ich habe den Artikel dennoch komplett kopiert, für den Fall, dass er demnächst Geld kosten sollte.
עוז לתמורה בטרם פאשיזם
"אם תרצו" היא קבוצה סהרורית וקיצונית הדומה לנערי הגבעות, לכן מפתיע באיזו קלות התקבל הקמפיין המסית שלהם בתקשורת ובציבור
ח''כ חיים אורון | 4/2/2010 13:46
פטריוטים מטעם עצמם יצאו למסע שטנה נגד הקרן החדשה והעומדת בראשה, פרופ' נעמי חזן. למרבה האירוניה, הקמפיין הבריוני שלהם שואב את השראתו הגרפית מהגרועים שבתועמלנים האנטישמיים. ואולי אין זה כל כך מפתיע שאלה ואלה מצאו מכנה משותף, שכן שנאה היא שנאה, גזענות היא גזענות ופאשיזם הוא פאשיזם, בין אם הוא מכוון על ידי שונאי ישראל נגד יהודים ובין אם הוא מכוון על ידי גזענים יהודים כלפי השנואים עליהם.
בחסות יחסי ציבור מתוחכמים, ומטריד מכך בחסות עיתונות לא חוקרת, הוצג הקמפיין של "אם תרצו" כיוזמה עממית של "תנועת מרכז חוץ פרלמנטרית" המובלת על ידי "בחור מרמת השרון, חילוני, איש היי-טק" (לפי הדיווח במעריב), המעידה על עצמה "שאין לה עניין בפוליטיקה של ימין ושמאל" (לפי הג'רוזלם פוסט). ממש השכן בדלת ממול.
תחקיר של רבע שעה באינטרנט מגלה כמובן מציאות שונה לחלוטין. מדובר בקמפיין שהמימון אליו מגיע משילוב של נוצרים מטורפים המאמינים שהיטלר נשלח על ידי אלוהים כדי לסייע בהבאת היהודים לארץ ישראל ("נוצרים מאוחדים למען ישראל" בראשות הכומר ג'ון האגי), ופנאטים ימניים המשמשים צינור תרומות לנדיה מטר וחברותיה וכן לרכישת נשק(!) עבור קיצוני הקיצוניים שבהתנחלויות ("הקרן המרכזית לישראל" שמושבה בניו יורק ובאפרת).
על מה יצא הקצף? על כך שישראלים העזו לפרסם דוחות ולהעביר מידע שיש בו משום ביקורת על מדינת ישראל. אין דמוקרטיה מערבית אחת שבה קבוצות אופוזיציה אינן צועדות בגאון ברחובות ומתקיפות את התנהלות הממשלה, גם בעיתות מלחמה. בהפגנות המונים ברחובות ניו יורק בזמן המלחמה בעיראק נישאו כרזות בגנות בוש וצ'ייני שבישראל היו מובילות באחת למעצרים ואישומים פליליים.
אישית אינני מקבל את כל שנאמר בפרסומים מטעם הארגונים שהגישו חוות דעת לוועדת גולדסטון. עם חלקם אני מסכים מאוד ועם חלקים אחרים אני חושב שהם לוקים בחד-צדדיות. אבל המחשבה שהבעת דעה מנומקת ומסודרת הנתמכת בתחקירים יכולה לזכות את מביעיה בקמפיין שכזה, ושהוא יזכה לחיבוק בשדרות מרכזיות של התקשורת בישראל, מעוררת חלחלה.
אנו מתרחקים מהעולם הנאור
לו היה מדובר באירוע נקודתי, ובאמצעות התקשורת היה מתברר לכל שמדובר בקבוצת אחות סהרורית לבריוני הגבעות, ניתן היה להסתפק בהתייחסות לקמפיין עצמו. אלא שלמרבה הצער, הייתי אפילו אומר למרבה האימה, מדובר על עוד חולייה בשרשרת אירועים המשנים את פני החברה הישראלית. מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו, חייב להסתכל על התמונה הרחבה, וחייב להיות מוטרד לא מהקמפיין עצמו אלא מהאופן בו התקבל בתקשורת ובציבור.
ישראל של 2010 מתרחקת ממושכלות יסוד דמוקרטיות שפעם חשבנו שהן מובנות מאליהן. האמירות המפורסמות של ההוגים הליברלים שהניחו את התשתית לשלטון הדמוקרטי היו פעם סיסמאות מובנות מאליהן. אימרתו של וולטר "אינני מסכים עם אף מילה מדבריך, אך אני מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם", וציטוטים דומים היו פעם נלמדים בשיעורי אזרחות בתיכון ומוטמעים בהמשך כחלק מהקודים המוסכמים של הפוליטיקה הישראלית.
ייתכן שאמירות כאלה עדיין נלמדות באזרחות, מדי פעם הן עדיין נשמעות מפי פוליטיקאים, אבל תובנות דמוקרטיות בסיסיות
כאלה נעלמות ובמהירות מהמציאות שלנו. עובר קו ישר מהמעצרים של אנשי זכויות אדם בהפגנות בשייח ג'ראח, להתגייסות הפרקליטות נגד מוחמד בכרי, לחקירות במשטרה של נשים המבקשות להפגין בכותל, לאדישות בה מתקבל הקמפיין הנוכחי. הקו הזה מרחיק אותנו מהעולם הנאור.
חברה אינה מאבדת את שפיותה בן רגע. היא אינה הופכת מדמוקרטית לפאשיסטית בן ליל. תהליכים כאלה קורים, כפי שמוכיחה ההיסטוריה, מרצף של אירועים קטנים. חלקם מתרחשים בציבוריות שנהנית מממסד שלא עומד על משמר הדמוקרטיה, חלקם הם יוזמה של הממסד עצמו. כל אחד מהם הוא צעד קטן, כמעט בלתי מורגש, וכשהוא עובר מבלי משים נמתחים הגבולות עוד קצת. ועוד קצת. ועוד קצת.
עד שיום אחד החברה מתעוררת לגלות שהיא במקום שלפני זמן לא רב לא היינו מאמינים שנימצא בו. זה בדרך כלל מאוחר מדי, וההתפכחות מגיעה רק לאחר אסון המעורר את הישנים. "עוז לתמורה בטרם פורענות", אמר פעם יצחק בן-אהרון. הפורענות כבר ממש בפתח הדלת, והעוז הזה נחוץ לנו היום עד מאוד.
הכותב הוא יו"ר מפלגת מרצ
Ich habe den Artikel dennoch komplett kopiert, für den Fall, dass er demnächst Geld kosten sollte.
עוז לתמורה בטרם פאשיזם
"אם תרצו" היא קבוצה סהרורית וקיצונית הדומה לנערי הגבעות, לכן מפתיע באיזו קלות התקבל הקמפיין המסית שלהם בתקשורת ובציבור
ח''כ חיים אורון | 4/2/2010 13:46
פטריוטים מטעם עצמם יצאו למסע שטנה נגד הקרן החדשה והעומדת בראשה, פרופ' נעמי חזן. למרבה האירוניה, הקמפיין הבריוני שלהם שואב את השראתו הגרפית מהגרועים שבתועמלנים האנטישמיים. ואולי אין זה כל כך מפתיע שאלה ואלה מצאו מכנה משותף, שכן שנאה היא שנאה, גזענות היא גזענות ופאשיזם הוא פאשיזם, בין אם הוא מכוון על ידי שונאי ישראל נגד יהודים ובין אם הוא מכוון על ידי גזענים יהודים כלפי השנואים עליהם.
בחסות יחסי ציבור מתוחכמים, ומטריד מכך בחסות עיתונות לא חוקרת, הוצג הקמפיין של "אם תרצו" כיוזמה עממית של "תנועת מרכז חוץ פרלמנטרית" המובלת על ידי "בחור מרמת השרון, חילוני, איש היי-טק" (לפי הדיווח במעריב), המעידה על עצמה "שאין לה עניין בפוליטיקה של ימין ושמאל" (לפי הג'רוזלם פוסט). ממש השכן בדלת ממול.
תחקיר של רבע שעה באינטרנט מגלה כמובן מציאות שונה לחלוטין. מדובר בקמפיין שהמימון אליו מגיע משילוב של נוצרים מטורפים המאמינים שהיטלר נשלח על ידי אלוהים כדי לסייע בהבאת היהודים לארץ ישראל ("נוצרים מאוחדים למען ישראל" בראשות הכומר ג'ון האגי), ופנאטים ימניים המשמשים צינור תרומות לנדיה מטר וחברותיה וכן לרכישת נשק(!) עבור קיצוני הקיצוניים שבהתנחלויות ("הקרן המרכזית לישראל" שמושבה בניו יורק ובאפרת).
על מה יצא הקצף? על כך שישראלים העזו לפרסם דוחות ולהעביר מידע שיש בו משום ביקורת על מדינת ישראל. אין דמוקרטיה מערבית אחת שבה קבוצות אופוזיציה אינן צועדות בגאון ברחובות ומתקיפות את התנהלות הממשלה, גם בעיתות מלחמה. בהפגנות המונים ברחובות ניו יורק בזמן המלחמה בעיראק נישאו כרזות בגנות בוש וצ'ייני שבישראל היו מובילות באחת למעצרים ואישומים פליליים.
אישית אינני מקבל את כל שנאמר בפרסומים מטעם הארגונים שהגישו חוות דעת לוועדת גולדסטון. עם חלקם אני מסכים מאוד ועם חלקים אחרים אני חושב שהם לוקים בחד-צדדיות. אבל המחשבה שהבעת דעה מנומקת ומסודרת הנתמכת בתחקירים יכולה לזכות את מביעיה בקמפיין שכזה, ושהוא יזכה לחיבוק בשדרות מרכזיות של התקשורת בישראל, מעוררת חלחלה.
אנו מתרחקים מהעולם הנאור
לו היה מדובר באירוע נקודתי, ובאמצעות התקשורת היה מתברר לכל שמדובר בקבוצת אחות סהרורית לבריוני הגבעות, ניתן היה להסתפק בהתייחסות לקמפיין עצמו. אלא שלמרבה הצער, הייתי אפילו אומר למרבה האימה, מדובר על עוד חולייה בשרשרת אירועים המשנים את פני החברה הישראלית. מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו, חייב להסתכל על התמונה הרחבה, וחייב להיות מוטרד לא מהקמפיין עצמו אלא מהאופן בו התקבל בתקשורת ובציבור.
ישראל של 2010 מתרחקת ממושכלות יסוד דמוקרטיות שפעם חשבנו שהן מובנות מאליהן. האמירות המפורסמות של ההוגים הליברלים שהניחו את התשתית לשלטון הדמוקרטי היו פעם סיסמאות מובנות מאליהן. אימרתו של וולטר "אינני מסכים עם אף מילה מדבריך, אך אני מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם", וציטוטים דומים היו פעם נלמדים בשיעורי אזרחות בתיכון ומוטמעים בהמשך כחלק מהקודים המוסכמים של הפוליטיקה הישראלית.
ייתכן שאמירות כאלה עדיין נלמדות באזרחות, מדי פעם הן עדיין נשמעות מפי פוליטיקאים, אבל תובנות דמוקרטיות בסיסיות
כאלה נעלמות ובמהירות מהמציאות שלנו. עובר קו ישר מהמעצרים של אנשי זכויות אדם בהפגנות בשייח ג'ראח, להתגייסות הפרקליטות נגד מוחמד בכרי, לחקירות במשטרה של נשים המבקשות להפגין בכותל, לאדישות בה מתקבל הקמפיין הנוכחי. הקו הזה מרחיק אותנו מהעולם הנאור.
חברה אינה מאבדת את שפיותה בן רגע. היא אינה הופכת מדמוקרטית לפאשיסטית בן ליל. תהליכים כאלה קורים, כפי שמוכיחה ההיסטוריה, מרצף של אירועים קטנים. חלקם מתרחשים בציבוריות שנהנית מממסד שלא עומד על משמר הדמוקרטיה, חלקם הם יוזמה של הממסד עצמו. כל אחד מהם הוא צעד קטן, כמעט בלתי מורגש, וכשהוא עובר מבלי משים נמתחים הגבולות עוד קצת. ועוד קצת. ועוד קצת.
עד שיום אחד החברה מתעוררת לגלות שהיא במקום שלפני זמן לא רב לא היינו מאמינים שנימצא בו. זה בדרך כלל מאוחר מדי, וההתפכחות מגיעה רק לאחר אסון המעורר את הישנים. "עוז לתמורה בטרם פורענות", אמר פעם יצחק בן-אהרון. הפורענות כבר ממש בפתח הדלת, והעוז הזה נחוץ לנו היום עד מאוד.
הכותב הוא יו"ר מפלגת מרצ