*
הזמן - לפני כשבוע. המקום - ירושלים, קו 27. קו 27, למי שאינו בקיא, אינו קו אפרטהייד, עדין. הוא נוסע מהתחנה המרכזית, דרך קריית היובל ומשם להדסה עין-כרם, ולכן רלוונטי לענייני.
האוטובוס מלא ואנשים עומדים במעבר. אני מתקדמת קצת ורואה מושב פנוי, ליד גבר חרדי. ליד המושב עומדות שתי בנות, ואני מבקשת מאחת מהן, בנימוס, לזוז כדי שאוכל לשבת.
"אני לא חושבת שאת יכולה לשבת כאן".
"למה לא?"
הבחורה מהנהנת לכיוון החרדי, שבכלל מסתכל בחלון. "לא מתאים".
בשלב הזה עברתי מתחת ליד האוחזת בעמוד והתיישבתי. "אני לא רואה שום בעיה עם לשבת פה". הבחורה הסתכלה עלי כאילו רצחתי חתלתול.
כי אם יש חרדי שבשבילו לשבת ליד בחורה זו תועבה ובכלל איכסה, ברור מאליו שהבחורה תואיל ותעמוד. הרעיון שלי (ולה) יש זכות לשבת במקום שבו יש מושב, ושמי שלא רוצה לשבת לידי (או לידה) מוזמן לקום לא עלה על דעתה. אני חושבת שכבר כתבתי כאן פעם על רגשי נחיתות של חילונים, אבל זה היה יותר מזה. לא רק התבטלות, אלא כבר כניעה לנורמות המעוותות האלה ואכיפה שלהן, לא פחות. אין ספק, המסרים מחלחלים היטב.