*
הסיבוב של טדי כבר נגמר והתחיל הסיבוב שלי, מה שאומר שהוא הולך בקצב שלי במקום לטלטל אותי מצד לצד כל פעם שהוא רואה מרחוק עמוד. היינו באמצע רחוב מואר היטב אבל ריק וכשהתקרבנו לתחנת אוטובוס יצא מאחוריה כלב. אמסטף, גדול, שרירי, לא קשור, שניגש והחל לרחרח את טדי. טדי התחיל לנהום.
ניסיתי להסיג את טדי אחורה. להסיג אחורה כלב גדול שעסוק בלנהום על כלב גדול אחר זה לא כיף. מה גם שטדי שמע שאני בפאניקה (לא פלא, כשאני צורחת במלוא ריאותי "של מי הכלב הזה?!") והתחיל לנבוח. בכל מקרה, זה לא עזר - האמסטף התחיל ללכת אחרינו. אמסטף נוסף, גדול יותר, הצטרף אליו.
כבר יצא לי לחטוף ביסים קטנים פה ושם, אבל לא היה הרבה סיכוי שטדי ו/או אני נצא בחתיכה אחת אם הכלבים יחליטו לא להסתפק ברחרוח ונהמות. אז חצי צעד אחרי חצי צעד משכתי אותו אחורה כשהכלבים הולכים אחרינו. אחרי כמה עשרות צעדים הם החליטו שאנחנו לא מעניינים ועצרו, ואני קיצרתי את הרצועה של טדי לאפס והתחלתי ללכת. לא לרוץ, מי כמוני יודעת שהדבר היחיד שבריחה מכלב משיגה זה כלב שרודף אחריך. ממש לא רציתי כלבים שרודפים אחרי, אבל למרות זה להכריח את עצמי ללכת ולא לרוץ היה קשה.
אני לא יודעת אם הסיפור הזה נמשך דקה או שתיים, אבל אלו היו דקה או שתיים של אימה, מהסוג המזוקק והטהור.