רוקחות למתקדמים
או - עזבו אותכם מאפקט הפלסבו, יש לי משהו הרבה יותר מגניב.
במשך חודש הברך שלי כאבה. לבסוף, אחרי כמה ימים בהם ההליכה שלי דמתה מאוד לזו של אחד ד"ר גרגורי האוס, נמאס לי מהעניין והלכתי לרופא. הרופא הזיז אותה לכל מיני כיוונים, תקתק משהו במחשב ונתן לי פתק - לקחת במשך 10 ימים אחרי האוכל.
לתרופות אני לרוב מתייחסת בחשדנות גדולה, והדבר הראשון שעשיתי כשחזרתי לחדר היה לברר במה בדיוק מנסה הרופא הטוב להרעיל אותי. רשימת האלות והחרמות כללה, בין היתר - נשירת שיער, זיהומים ויראליים וחידקיים, הרפס, בעיות במערכת העיכול, אקנה ועוד כהנה וכהנה, וזה עוד לפני רשימת ה"תופעות המחייבות התייחסות מיוחדת". למיטב זכרוני, הדבר היחיד שנעדר מהרשימה היה אבעבועות שחורות.
ופתאום, הבנתי שאולי הברך לא כואבת לי. וכשהברך לא כואבת אני הרי לא צריכה לקחת דברים נוראיים כאלה, נכון? נכון. יופי.
כשאני אהיה גדולה אני אמציא עלון מידע לצרכן המשרה חרדה באופן מחזורי, למניעת ביוץ. אחרי זה נשאר רק להמציא תופעות לוואי גרועות יותר מהסימפטומים של סרטן (כאן יבוא דיון פילוסופי על דברים הגרועים מן המוות), והנובל אצלי בכיס.