סימנטוב
סיימתי אתמול. קשה לי לחשוב כרגע על פנטזיה עברית מוצלחת יותר שקראתי, לפחות ככל שזה נוגע לספרים באורך מלא. וזה למרות שהספר משתדל מדי להיות גדול מסך חלקיו ע"י יצירת רבדים נוספים, ולטעמי לא מצליח - יותר מדי קצוות נשארים פתוחים, והתהליך שעוברת הדמות הראשית משתדל מדי לעמוד בקריטריונים ספרותיים מכדי שיהיה אמין. שאר הדמויות נשארות שטוחות משהו, למרות מגניבותן. אבל הוא כתוב טוב, ומקורי וזורם, ועבודת המחקר שהייתה חייבת להיעשות בשביל לכתוב אותו לא מרגישה שקופה מידי. תקראו.
בכל אופן, שני דברים בו צרמו לי -
הראשון מינורי יותר - הרוסים. בספר מופיעים אח ואחות. האח מוזכר בהתחלה - מגודל, קשוח, בוגר צ'צ'ניה. יום הכיפורים בשבילו זה "יש לכם חג כזה, לא?" - על המלחמה הוא לא שמע. קוראים אותו בוריסלאב. האחות, לריסה, מוזכרת לראשונה (ואולי לא לראשונה, אני לא בטוחה) כשהיא יושבת שבעה. צרם לי, כל העניין. במשפחה רוסית שבה לא שמעו על יום הכיפורים, אף אחד לא ישב שבעה. זה יהודי מדי. במשפחה שבה יושבים שבעה סבר להניח שיום הכיפורים הוא מושג מוכר, גם אם לא מיושם בפועל. גם הבוריסלאב לא מסתדר - אותנטי מידי. אבל זו סתם קטנוניות.
מה שבאמת הפריע לי הרבה פחות אינטואיטיבי מזה - גם בסימנטוב, כמו בדי הרבה ספרים אחרים, חלק הכרחי מהתהליך שעובר הגיבור הוא סקס עם האקס/ית, או כל דמות אחרת שאינה בן הזוג הנוכחי, שתמיד מתואר כבלתי נמנע.
כן, אני נאיבית להחריד ותקועה עם תפיסת עולם שמקומה כנראה אי שם בגיל 12, אבל חשבתי שמותר האדם מן הבהמה וכאלה. לא כי אנחנו טובים יותר, אלא כי אנחנו צריכים להיות (כנ"ל כל עניין העם הנבחר, אבל זה באמת לא קשור עכשיו). אפשר וצריך לכתוב על בגידה כמו על כל דבר אחר (ולאו דווקא לסיים במוסר השכל עם נו-נו-נו), אבל מפריע לי הטרנד המנרמל. הצגה חוזרת של בגידה כצורך חיוני ונורמלי, ועוד אחד שמקבל עדיפות על דברים מינוריים כמו מוסר או אמפתיה, עושה לי רע.
מנטליות של בת 12, כאמור. שיהיה.