אחרי איטליה
הנסיעה חזרה מאיטליה היתה 20 שעות של סיוט אבל הגעתי הביתה בשלום ביום שישי בזמן לארוחת הערב.
מאוד התרגשתי לחבק שוב את מירי והילדים.
מאוד התגעגעתי.
את יום שבת ביליתי בבית עם מירי והילדים, בעיקר בלעשות כלום ולצפות בטלוויזיה. זכיתי להיכרות מחודשת עם קשת, שכבר אוכלת יותר טוב, אבל סובלת קשות מכאבי בטן, בעיקר בשעות הצהריים (בדיוק כשפלג מגיע מהגן) ובשעות הערב המאוחרות (בערך מתשע עד חצות). מסכנונת.
את יום ראשון בילינו בבדיקות ופגישות עם רופאים לקשת. שבוע שעבר מירי לקחה את קשת לרופא בגלל פריחה/פצעונים על הפים, שמסתבר שזה בסדר, אבל הרופא שלח אותה לעשות בדיקת אולטרה סאונד לכליות כי נמצא שיש קשר בין פגמים באוזן ופגמים בכליות, וקשת הרי נולדה עם מה שנקרא skin tag. אז מירי הצליחה לארגן לה תור ממש מהר לבדיקה וביום ראשון בשבע בבוקר כבר היינו אחרי הבדיקה. קשת המסכנה כל כך בכתה - זה גם קר וגם לא נעים ובנוסף לכל היא גם היתה רעבה. בשלב מסוים היא פשוט נכנעה והפסיקה לבכות. זה היה קורע לב.
ואז בצהריים הלכנו לרופא משפחה המקסים שלנו שנתן לנו הפניה לאורולוג שמירי הצליחה לארגן אליו תור עוד באותו היום, אז אחה"צ נסענו לאורולוג, שהיה אדם מגעיל למדי. ("למה הוא שלח אתכם אלי? עוד אין תוצאות של הבדיקה. מה, *אני* צריך לפענח את האולטרה סאונד?" וכולי במשך כמעט כל הפגישה איתו. אם הוא לא היה מבזבז כל כך הרבה זמן בלהתלונן אז היינו מסיימים תוך 5 דקות. ככה זה ארך כמעט 20 דקות.)
אם לסכם, למרות שהוא לא יודע לקרוא טוב את התמונות, לדעתו אין שום דבר חריג, אבל הוא המליץ על ביקורת עוד 3 חודשים.
חזרתי לעבודה אתמול. אני מחכה לשמרים שיגדלו ובינתיים אני ממשיך כמה ניסויים שעצרתי לפני הנסיעה, אני ממשיך לעבוד על המאמר (ועכשיו יש לי תמריץ עוד יותר גדול לסיים כמה שיותר מהר) וגם אני צריך להכין הרצאה ליום חמישי, שבה אציג לקבוצה את הדברים המעניינים שהיו בכינוס.