אגאתה אקונין מכה שנית
“לוויתן” הוא השלישי בסדרת “תיבת פנדורין” של בוריס אקונין. כמו שני הקודמים, הוא ספר מתח אלגנטי שנהדר להתכרבל איתו מתחת לשמיכה (עם או בלי חתול). שלא כמו שני קודמיו, הוא לא מרגיש כמו ספרות רוסית.
יותר מכל, הוא מזכיר את “מוות על הנילוס” של אגאתה כריסטי, ודי בגלוי.
כמו ספר רגיל של כריסטי, ולא כמו החלקים הקודמים בסדרה, במרכז העלילה ניצב מעשה רצח. אין מלחמה גדולה או קנוניה-חובקת-אירופה.
כמו ספר רגיל של כריסטי, אקונין מציית לכלל הקלאסי הדורש אחידות המקום (והכלל הבלשי הקלאסי לא פחות, הדורש אחדות המשתתפים). קבוצת החשודים מצומצמת, ובאופן נוח מאוד - כולם מכונסים בחלל אחד לאורך כל העלילה.
מרכיבים נוספים במחווה ל“מוות על הנילוס” - שיט ארוך מהמערב למזרח, חשודים שונים שכל אחד מהם מסתיר סודות המתגלים לאורך העלילה, ואפילו מטפחת שתלויה על הקיר במערכה הראשונה וממלאת תפקיד בהמשך.
הקומיסר גוש, שוטר מזדקן, משופם ודובר צרפתית יכול היה להיות בן דמותו האיטי והקהה של הרקול פוארו. למרבה המזל, אקונין מציב לצידו בלש אמיתי - אראסט פנדורין יקירו (ויקירי). צעיר ויפה ואלגנטי ורוסי עד לשד עצמותיו, וכלל וכלל לא בלגי שמנמן בגמלאות. פנדורין שומר על נטייתו לישירות, חדותו ותשומת ליבו לפרטים. כאן מוסיף אקונין מחווה לבלש אחר. פנדורין מדגים את חדות אבחנתו כאשר הוא מפרט עבור קלריסה מבחר ממאפייניו של פלוני על סיפון האונייה - מצבם העגום של עסקיו וחיי משפחתו, חוסר כישרונו לביליארד, ועוד. אקונין לא סתם מצייר את פנדורין שלו כבן-דמותו של שרלוק הולמס - ההסתמכות על סימני הגיר משולחן הביליארד וההוכחות לכך שאשתו חדלה לאהוב אותו היו אותם רמזים עצמם בהם השתמש הולמס כדי להפגין את כשרונו בפני ווטסון.
בניגוד לספרי אגאתה כריסטי (אך בדומה למהדורות מוצלחות של שרלוק הולמס) הואילה ההוצאה לצרף מגוון הערות עבור הקורא חסר ההשכלה, שאינו בקיא בסלנג אנגלי מהמאה התשע-עשרה, כתבי אלכסנדר דיומא (כאן כבר מדובר בהפסד נקי של הקורא חסר ההשכלה, וכדאי לו לקפוץ על הזדמנות), ומבנה הצבא הצרפתי.
ההערות מתחלקות למספר סוגים, שעצם פירוטם מדגיש את היקף הידע הנדרש ממי שרוצה לשוט בראש מורם לאורך שורות ה”לוויתן”, מבלי להיזקק לגלגלי הצלה וזכוכיות מגדלת:
* בתחתית העמוד מופיעים תרגומים למילים בלשונות זרות, מונחים שלא יהיו מוכרים לקורא בן ימינו, ושאר עזרים מועילים לקריאה שוטפת.
* ממוספרות, ומרוכזות בסוף הספר, “הערות מאלפות ומידע שימושי” - ארמזים היסטוריים, בעיקר.
* מסומנות בזכוכית מגדלת בצד הטקסט, ומרוכזות בסוף הספר גם הן - הערות ספרותיות. באופן לא מפתיע, ובהתאמה לרוחו הכללית של הספר, גם אלו כוללות ספרים אנגליים רבים וצרפתיים אחדים, בלי לרמונטוב אחד לרפואה (יש פושקין, בהערת-שוליים להערת שוליים, לקפדנים).
בסך-הכל, ניתן לומר שמי שהתגעגע לכריסטי, שמסיבות שהזמן גרמן חדלה משום מה להוציא ספרי מתח בשנים האחרונות, ימצא ב”לוויתן” סיפור בלשי לפי רוחו. למי שמעדיף את אקונין בשבתו כאקונין, לעומת זאת, מוטב לפנות לשני הספרים הראשונים.
[”לוויתן”, בוריס אקונין, הוצאת ידיעות ספרים, 279 עמ’]