חלק שביעי, או - האוטו שלנו גדול ולבן
קראוון.
מיטה, שירותים, מטבח, גלגלים.
אנחנו.
בקראוון.
אנחנו.
עם שני ילדים.
של מי היה הרעיון הגאוני הזה? שלי, כמובן. כמו הרעיון של לעבור 15 שעות טיסה כדי לא להשכיב את הילדים בלילה לבד במשך שבוע.
ביום שבו קיבלנו את הבית הממונע שלנו גילינו שהוא אמנם מגיע קומפלט עם מקלחת, מטבח ושירותים, אבל הוא לא מגיע עם מיכלי מים. מכיוון שתכננו לנסוע למקומות בהם יורד שלג, כלומר, המים נוטים לקפוא באיזורים אלה, הוחלפו כל המים בצינורותינו ובמיכלינו באנטי-פריז. זהו נוזל קסום אשר לא קופא, ויכול לעוור ואף להרוג אם שותים אותו.
במילים אחרות - קיבלנו מיטות על גלגלים, שזה מגניב, אבל לא בדיוק מה שרצינו. התוצאה המיידית היתה שבילינו את השבוע השני באמריקה בחיפוש מקלחות. התוצאה ארוכת הטווח של חיפוש זה היתה שפגשנו אנשים נהדרים, כולל מהנדס חלל אחד בדימוס. אבל נתחיל מההתחלה, והיא, כמובן, היציאה מהחניה.
הקראוון שלנו היה באורך 27 רגל. אני משערת שניתן למדוד אותו במטרים, אבל בארץ שבה המונה סופר באמריקאית אמנם אפשר לצייד את הקראוון במטבח משוכלל ומיטות ענק, אבל אי אפשר לציין על האריזה כמה מטרים בדיוק הופכים לרגל, והאם מדובר בכלל ברגל ימית, שזה כבר סיפור אחר לגמרי.
27 רגל, דעו זאת, הן הרבה יותר מאורכה של מכונית ישראלית ממוצעת, והרבה-הרבה יותר מאורכה של פיאט פונטו כחולה, שזה מה שהשארנו בחניית הבית כשיצאנו למסע לא הגיוני זה. משמעות 27 הרגליים הללו היא שאי אפשר לפנות שמאלה מהנתיב השמאלי, ימינה מהנתיב הימני, וכמובן שאין מה לדבר על פניות פרסה. מכיוון שאני ניווטתי עשינו את כל השלושה במחצית השעה הראשונה לקבלת הרגליים המיותרות. הבנזוג הגיב בהתאם ופיתח התקף לב. לשמחתו היתה לידו רופאה מוסמכת תוצרת הארץ שאמרה לו - "מה אתה עושה הצגות? אתה יודע מה, מחר אני אנהג." הוא הגיב בהתאם, ולא נתן לי לנהוג.
כי זאת עליכם לדעת, עשר דקות אחרי היציאה מלוס אנג'לס הכבישים מתפנים ממכוניות, והנהיגה בקראוון הופכת מסיוט עירוני לתענוג. כבישים מחומשי מסלולים, נוף ירוק ופסטורלי, וחניות מוסדרות מסוג "רק עצרתי לעשות פיפי מה עושה כאן הגיפט-שופ לעזאזל?".
נהיגה באמריקה היא חוויה אחרת. כאשר רוצים לעבור מסלול מאותתים, ובאורח קסום שאר הנהגים מבינים שאתה מעוניין להכנס למסלול שבו הם נמצאים והם מאטים! כאשר הולכים לאיבוד עוצרים בצד ומבקשים עזרה, ועוברי האורח עוזרים! כאשר יש שילוט לגבי המעבר לדרך מהירה, היא באמת נמצאת שם, עם המספר הנכון והכל! כאשר רוצים לתדלק... טוב, תחנות דלק יש גם כאן, אבל תחנות דלק שבהן המתדלקות מציעות לך בננה כי התינוקת עושה להן עיניים אין כאן.
בקיצור - אמריקה.
שמנו פעמינו צפונה ונסענו. ונסענו. ונסענו. חלפנו על פני חוות שלא היו מביישות את מיטב חוואי פארמוויל, כולל הכבשים הפסטורליות וערימות החציר ההכרחיות. תהיתי האם יש להם אריזות הפתעה שלא נפתחו בחצר האחורית.
הכבישים הפכו ממחומשי מסלולים לתלת מסלולים, ועדיין נסענו. אחת מתופעות הלוואי של העיכוב המיותר ביציאה מלוס אנג'לס (שעליו לא נרחיב כי הוא היה מעצבן - הקראוון שלנו היה מוכן בזמן אבל נטול חגורות לחיבור כסאות הילדים למקומם, ולכן במקום באחת בצהריים יצאנו בארבע, במדינה שבה השמש שוקעת קצת אחרי חמש) היתה שבשש היינו מרוחקים מאד מיעדנו וכבר בחושך. העצירה השניה לפיפי וגיפט-שופ בצירוף צרחות התינוקת "לא-רוצה-להיות-חגורה-יותר!!!" שכנעה אותנו שעצירת לילה הכרחית.
לעצירה נבחרה העיירה הפסטורלית בייקרספילד, וליתר דיוק - חניון וולמארט בבייקרספילד. בוולמארט, כזכור, יש הכל - מציוד חקלאי כבד ועד מסרגות צבעוניות. יש שם גם שירותים עם מים זורמים, חיוניים לכל הורה. חניית הקראוונים בוולמארט בבייקרספילד היתה איזור בוצי בקצה החניון, וסומנה על ידי פולשים כמונו במיני בתים על גלגלים, החל מטנדר שהורכבה עליו קומה עליונה ועד אוטובוס חביב.
קנינו אוכל, כולל כוס קולה של ליטר (השימוש שלה ישאר חסוי), וחזרנו לקראוון. שם גם פגשנו את הדוגמא הראשונה לחביבות האמריקאית - השכנה שלנו, האשה בטנדר עם הקומה העליונה, הציגה לילדים את הכלבלבים שלה, שוחחה איתנו על הא ועל דא, ואף הזהירה אותנו מהקור בלילה.
הלילה הראשון בקראוון עבר ללא תקלות, והציב את הרף ללילות הבאים נטולי השירותים - בנים משתינים בשיחים בחוץ, בנות ב... טוב... זוכרים את כוס הקולה מקודם? בואו לא נדבר על זה.
בבוקר צחצחנו שיניים בשירותים הציבוריים של וולמארט, שנקיים בהרבה מהשירותים הביתיים שלנו, אפילו אחרי שהמנקה אצלנו. אכלנו ארוחת בוקר מהירה, וקדימה - צפונה לפארק שבו נמצאים העצים הגדולים בעולם, שגילם כשל ירושלים. אבל על כך בפעם הבאה.