חלק שני - ג'ט לג, או - היום הארוך ביותר
החבצלת הגדירה ג'ט לג כמצב שבו את ועצמך לא נמצאים באותה שעה. נחתנו בשבע בבוקר שעון לוס אנג'לס, שהיא השעה חמש אחרי הצהריים שעון ישראל, מטורטרים ועייפים.
העצות הטובות למניעת ג'ט לג לא עבדו אצלנו - הילדים לא נענו לרעיון של לקום מאוחר, לא הצלחנו לישון במטוס, והדבר היחיד שנותר הוא לחשוף את כולם לכמה שיותר אור שמש כדי לסנכרן את השעון הפנימי עם המצב בחוץ. אבל קודם - סידורים.
אוטובוס נחמד אסף אותנו לסוכנות השכרת הרכב. בעקבות הנסיעה הזו הגיבור ביקש לדעת איך אומרים באנגלית "תודה שנתת לי לשבת מקדימה". בזמן שחיכינו שהבנזוג יסיים את כל הסידורים המנהליים (רשיונות, תאריכים, קבלת שדרוג בלתי צפוי) הגיבור והתינוקת רצו מצד אחד של החדר לצד השני. וזאת עליכם לדעת - בלוס אנג'לס הכל גדול יותר. הרבה הרבה הרבה יותר גדול. עוד יותר גדול מזה. הסוכנות המצ'וקמקת שלנו, שהיא כל כך קטנה שיש לה שאטל רק פעם בעשרים דקות משדה התעופה, תפסה מגרש שלא יבייש את טובי מוכרי המכוניות המשומשות בארץ. ולכן - הרבה מקום לרוץ בו. וגם ארבע מכונות שתיה לבחור מתוכן צבעי מאכל מסרטנים במגוון טעמים. וגם - ארבעה חיילים שנכנסו לשכור רכב, כנראה. אחד גדול ושחור, שניים קטנים ולבנים ואחד אסייתי עם מבט עתודאי להפליא. בקיצור - דברים לשזוף בהם את העיניים גם לילדים וגם לאמהות.
בינתיים הבנזוג הביא את הרכב. עכשיו הבנתי למה קיבלנו שדרוג - הוא בצבע כתום בוהק. מהסוג שצועק "שימו לב אלי! אני עוור צבעים ועבדו עלי!" כנראה האחרון שנותר במגרש והם היו חייבים להפטר ממנו. מצד שני - הוא מרווח בכמה וכמה רמות ממה שציפינו. שלוש מזוודות ענק, שלושה תיקי גב, שני ילדים ושני הורים מותשים נדחקו אליו בלי בעיה בכלל.
ואז - הנסיעה. אין לי מושג איך הבנזוג הצליח למצוא את דרכו בסבך הנתיבים, המחלפים, ההוראות והאמריקאים שהציפו את הכבישים. בייחוד כי ה GPS הפסיק לעבוד. סליחה, הוא לא הפסיק לעבוד, הוא פשוט טען שאין שום סיכוי שנצליח להגיע למלון שלנו כי אין מסלול ישיר מהוד השרון ללונג ביץ', קליפורניה. דפקנו עליו, איפסנו אותו שלוש פעמים, חבטנו בו קלות - כלום. הדביל המשיך להחזיק בדעה שהוא עדיין במזרח התיכון, עם הלחות והפלשתינאים.
הבנזוג, כאמור, התעלה על תנאי הדרך הקשים (כבישים של 14 מסלולים. ג'יזוס) ומצא את דרכו למלוננו הפעוט. בהתאם להבטחות אתר האינטרנט חיכתה לנו בקתה פשוטה: פנטהאוז דו מפלסי, מטבח מצויד יותר ממה שיש לי בבית, שתי מיטות קינג-סייז, שתי טלויזיות ענק, שני חדרי אמבטיה, וכמובן - אח.
הילדים שמחו כל כך שהם מייד צנחו ונרדמו. השעה היתה עשר בבוקר שעון לוס אנג'לס. האמא הרופאה של הילדים הישנים טענה שחייבים לחשוף אותם לשמש, אז פרקנו את כל הדברים, והוצאנו את כולנו החוצה. הבנזוג היה מותש מכדי להתנגד.
הפקידה החביבה במלון הפנתה אותנו לקניון שבמורד הרחוב. שם, כך הבטיחה לנו, נוכל למצוא כל אשר חשקה בו נפשנו - החל מקניות ועד לאוכל. נסענו. חלפנו בדרך על פני שתי ערים זעירות מורכבות ברובן מאוכל מהיר וחנויות לפדיקור. עשרים דקות מאוחר יותר הגענו לקניון. השארנו את האוטו במקום שנראה לנו קרוב למשהו, והתחלנו לחפש את האוכל המובטח.
שימו לב - כאשר הבחורה בקבלה הפנתה אותנו לקניון היא הניחה שכמו כל אמריקאי טוב, ניצמד להוראות שהיא נתנה לנו. אנחנו, כמו כל ישראלי טוב, החלטנו לאלתר, ולכן שוטטנו קרוב לעשרים דקות בנסיון למצוא את האוכל בנבכי קניון החוצות הענק שהגענו אליו. גם כאשר מצאנו את "שדרת האוכל" כפי שהיא נקראת עדיין לא מצאנו את מה שחיפשנו כי השדרה עצמה היא רחוב ענק.
בקיצור - אבדנו.
במקום להמשיך לאלתר החלטנו להכנס למקום השלישי שראינו (השניים הראשונים היו פיצה האט והלובסטר האדום. אחד לא רצינו כי לא בא לנו פיצה ואת השני החלטנו להשאיר ליום אחר).
כושי ענק וחביב קיבל את פנינו והפנה אותנו לשולחן שלנו, למזנון מסוג אכול כפי יכולתך. אכלנו כפי יכולתנו. הזמנו חשבון. המלצרית הענקית הלבנה היתה מופתעת-מה, "לא הבנתי שסיימתם לאכול", היא אמרה, והביאה לנו את החשבון המופרז.
באותו רגע התיישבה בשולחן שמולנו כושית ענקית וחביבה עם צלחת שבה היה יותר אוכל ממה שארבעתנו הצלחנו לדחוס לכל הפיות שלנו. ואז הבנו משהו - אלו לא רק הכבישים,ה מכוניות והקניונים - *הכל* יותר גדול כאן. מהצלחת האחת הזו של "אכול כפי יכולתך" אפשר לכלכל משפחה סודנית במשך שנה.
אבל אנחנו לא היינו רעבים יותר. לא היה לנו אפילו כוח להתרעם על הטפשות שלנו. שילמנו והלכנו לעשות קניות. היתה לנו רשימה פשוטה - ירקות, פירות, ביצים, נקניקים, חטיף כלשהו, קפה וחלב. שלושה משבעת הדברים מצאנו בקלות. למעשה, מצאנו הרבה יותר מדי חטיפים, קפה ונקניקים (רק מאוחר יותר נגלה שה"קפה" שלהם הוא כמו התה של ליבת הזהב - משהו שהוא כמעט, אבל לא לגמרי, ההפך המוחלט מקפה). את החלב מצאנו במקרר זנוח בקצה החנות. כך גם את הביצים. ירקות ופירות לא מצאנו בשום מקום. הפכנו את החנות, חרשנו את כל הקומות, חיפשנו אפילו במחלקת בגדי הריון - בשום מקום לא ניתן היה למצוא איזשהו זכר לויטמין שלא בא בקפסולות.
שילמנו. חזרנו למלון. הילדים והבנזוג פרצו במרד ונרדמו. נאלצתי להצטרף אליהם. השעה היתה שתיים וחצי בצהריים שעון לוס אנג'לס, ואני עמדתי להתחרט על כך תוך פחות מחמש שעות.