לאריניבןלאריניבןלאריניבןלאריניבן!!!!3
היום השלישי לסערת הניבן התמקם במכון וייצמן. הפעם התחפשתי לאצה עם קרניים על הראש. חדי המבט היו עלולים להבחין כי מדובר בחלק מהתחפושת שלבשתי למסיבה של "עין הדג" לפני שנים רבות. מזל שלא היו שום חדי מבט בסביבה.
הגענו באיחור ולכן יצאנו לצוד כספומטים וארוחת בוקר. הקפיטריה שמול בנין ויקס התגלתה כמקום זול וטעים באופן מפתיע. אכלנו, חצינו את הכביש, וגילינו שחישבנו לא נכון את הזמן ובעצם יש הפסקה של שעה עד ההרצאה הבאה.
אספנו עדר גדול (בין השאר המכשפה וקרנאמבר), וחצינו שוב את הכביש לאכול צהריים. הכלבלב והמלכה הלכו לאכול פלאפל. אנשים מוזרים.
כאשר חזרנו לכנס, כולם נכנסו לשמוע הרצאה. פאנל בנית העולמות נשמע מענין מאד על הנייר, אבל כרגיל התינוקת מחתה על ההרגל שלי לשבת במקומות שקטים. במבואה (זה כמו לובי, אבל בעברית יפה יותר), צנחו מתנדבים מותשים. הצטרפתי לליאת ולמעיין על הכורסאות. מעיין נתן לי לשחק עם המצלמה שלו, והתינוקת הביטה בו בעיניים מצועפות. היה גם ויכוח על אייקון, ועוד מתנדבים הגיעו, והיה שמח.
הפאנל נגמר בדיוק בזמן. הבנזוג יצא וליווה את התינוקת ואותי לתחנת הרכבת. הוא לקח את הספרים מהמכונית, ואני עליתי על הרכבת לתל אביב.
הגעתי, הורדתי את התינוקת אצל סבתא שלה, וחזרתי למכון וייצמן. גיליתי שההליכה בערב, בלי תינוקת במנשא, לוקחת פחות זמן מאשר בצהריים עם תינוקת.
הגעתי בזמן כדי לקנות לעצמי עוד קפה ולהבריח אותו לאירוע האחרון של הכנס - ראיון עם לאריניבן. היה משעשע ומגניב, והבנזוג ועדי שיתפו פעולה עם הצורך שלי לדבר עם כולם בזמן שמישהו אחר מדבר על הבמה.
יצאנו, ופתאום הכנס נגמר. אנשים שראיתי רק קצת, ואנשים שראיתי כל יום התחילו להתפוגג, ונעשה חשוך, ודי.
יצאנו עם ליאת לארוחת ערב, עצרנו בדרך להסתכל על שאריות מתאונת דרכים (אחר כך התברר לנו שהמלכה נופפה לנו מהצד השני של הכביש אבל לא שמנו לב), והגענו ראשונים למסעדה מגניבה ברחובות.
עמנואל לוטם ולאריניבן הגיעו קצת אחרינו, ובסך הכל היינו שלושה עשר אנשים. אחרי שלושה ימים עם לאריניבן הצלחתי להרגע מספיק בשביל לשאול אותו שאלות אינטילגנטיות ולא לגמגם יותר מדי. אם מזניחים את העובדה שקראתי פעמיים ללואי וו "לואיס לו", ושהשמצתי אחד מהסיפורים הקצרים שלו - זו היתה ארוחת ערב נהדרת. הבנזוג התערב בשיחה לגבי מקור החיים, ויצא לי להתווכח על מדע בדיוני באנגלית.
היה מגניב, וטעים, ואחרי שעתיים בערך זה נגמר.
נפרדנו יפה, אמרתי לעמנואל שזה היה רעיון מעולה להביא את לאריניבן לארץ, אמרתי ללאריניבן שזה נהדר שהוא בא לארץ, ויצאנו לכוון האוטו.
באופן מפתיע לחלוטין - התברר שהאוטו שלנו באותו כיוון כמו האוטו של המכשפה, וליוינו את לאריניבן ונעמי חלק מהדרך. אחרי כמה דקות הליכה משולהבת גיליתי ששכחתי את הקרניים החמודות שלי במסעדה, ונאלצנו להפרד שוב. לאריניבן לחץ את ידו של הבנזוג, ואני הושטתי את היד שלי, ואז הוא חיבק אותי!
אותי!
מכל האנשים שהוא פגש בארוחת הערב!
חזרנו למסעדה, לקחנו את הקרניים, הלכנו חזרה, ונתקלנו בנעמי ולאריניבן שחיכו בפינת הכביש למכשפה. אמרנו שוב להתראות, התבאסתי שאף אחד במשפחה שלי לא יבין כמה זה מדהים שלאריניבן חיבק אותי, לאריניבן חייך אלינו, וזהו, נגמר.