יום ראשון
בחינוך ביתי, ככה כולם יודעים, צריך ליצור הזדמנויות כדי לצאת מהבית. כל מיחזור עיתונים הופך לחגיגה וכל הליכה לדואר - לטיול. כאשר הגיבור שלי התחיל ללכת לגן, הפסקתי עם היציאות היזומות הללו. הוא חוזר עייף, אנחנו אוכלים והולכים לישון, ובערב, כאשר הוא מתעורר, יש בדיוק מספיק זמן לארוחת ערב, אמבטיה, ושוב למיטה.
לכבוד הניבן.קון (יש כאלה שקוראים לו בטעות "כנס המרחב המוכר". אנשים מוזרים) ביקשו ממני למסור עלונים של הכנס ב"ינשוף". מכיוון שהחנות קרובה לגן של הגיבור, הבנתי שמצאתי הזדמנות ליציאה אמיתית של חינוך ביתי.
אספתי את הגיבור מהגן בצהריים, אחרי שוידאתי שהוא רק "קצת רעב ולא עייף בכלל", כהגדרתו, נסענו לחנות. למי שעוד לא היה שם (בושו לכם והכלמו!) לחנות שני מפלסים - העליון למיינסטרים, התחתון לספרי מדע בדיוני ופנטזיה בלבד. המפלס התחתון מכיל גם עיתונים, חולצות, בובות, דגמי חלליות, וכיף לרוב. בפעם הקודמת היינו בחנות הזו מעט לאחר הפתיחה, ואז היו פזורים בכל מקום בקומה התחתונה סוכריות טופי. לכן שם החנות בפי הגיבור - "חנות הספרים עם ארטודיטו והמסטיקים".
הגענו, הגיבור מסר את ערימת העלונים לאלי הרשטיין בחגיגיות מרובה, ומיד ביקש רשות לרדת לקומה התחתונה. שם הוא מצא את מכונת הכתיבה העתיקה שאלי מחביא מתחת לאחד השולחנות, והקיש עליה בחדווה (הוא קיבל רשות לעשות את זה בפעם הקודמת שהיינו שם). לאחר מכן הוא מצא בובת דארת' ווידר, והודיע שזה הרובוט השחור מהסרט עם ארטודיטו. נעלבתי בשם ג'ורג' לוקאס.
אני בינתיים מצאתי ספר סיפורים קצרים של לארי ניבן. אחרי שהגיבור סיים לחקור את כל הפינות והבין שאין סוכריות טופי הפעם, עלינו חזרה למעלה. באכזבה מרובה הוא פנה אל אלי, דמעות בעיניים הגדולות שלו, ושאל אם יש לו במקרה עוד סוכריה. אלי הרשטיין, בעלים של הוצאת ספרים מכובדת בארצנו, שלף קופסא סודית של סוכריות ונתן לגיבור שלי לבחור. הוא לקח את האדומה.
אחר כך הלכנו לאכול פלאפל (הגיבור אכל רק את הקציצות והשאיר לי את הפיתה), ועשינו עוד כמה סיבובים ברחוב שליד ינשוף, ואז חזרנו הביתה, ראינו טלטאביז ובסוף הגיבור הלך לישון.
היה יום ז'אנרי להפליא, ולכן זה נכנס לכאן, כהופעת אורח מהבלוג של הגיבור.