קולות שרודפים אותך שנים
רק כדי שלא יהיה ספק, הפוסט הזה מוקדש ל אצה
כמו ש סיפרתי, היו הרבה סדרות שראיתי בתור ילד שהשאירו עלי חותם עוד לפני שהבנתי מה הולך בהן בדיוק או למה הן קשורות.
מבין הסדרות שציינתי, Robotach כנראה היתה זאת שדרפה אותי במשך שנים.
וזה לא היה קשור לתוכן, או לעלילה, או לאסטטיקה, זה היה קשור למוזיקה.
Macross, הסדרה המקורית שממנה נוצר Robotach היתה עם אלמנט מאוד חזק של מוזיקה וההשפעה שלה (לעזאזל, סדרת ההמשך Macross 7 עסקה בזה כמעט באופן בלעדי). אבל אם להגיד את האמת, היא אף פעם לא ממש תפסה אותי, המוזיקה המקורית היא ברובה פופ קליל ולא מוצלח במיוחד. כנ"ל ב-Macross 7 הוציא Holy lonely night המעולה, המצב בגלגול הנוכחי, Macross Frontier, הוא יותר טוב ו-Lion די תפס אותי.
אבל כאמור, אני ראיתי את Robotach, שהיתה תוצר של עריכה מחדש של המקור ועם הרבה פחות מוזיקה (באחד הפרקים לקראת סוף הסדרה, לדוגמא, יש קטע שבו אחת הדמויות מופיעה במקביל לקרב הגדול, במקור היפני היו שם שלוש שירים, בגרסה האמריקאית היא שרה את אותו שיר שלוש פעמים).
אבל היתה נעימה אחת שנתקעה לי בראש במשך שנים (אני לא צוחק, שנים), והיא נעימת הפתיחה.
נכתבה ע"י Michael Bradley, הקטע האינסטרומנטלי הזה נתקע לי בראש במשך הרבה מאוד שנים עד שהצלחתי לאתר אותו אי שם בתיכון וגם אז הוא לא באמת יצא לי מהראש. זה היה מסוג הקטעים שהם הייתי בנסיעת אוטובוס ארוכה והייתי מניח את הראש על החלון, הוא היה מתחיל להתנגן.
כשאני מקשיב לו היום, אני מודה שאני לא מצליח להבין מה היה בו שתפס אותי כל כך חזק, אבל עדיין... כשהיום סדרתי את רשימת ההשמעה שלי בנגן, והקטע הזה התחיל לנגן, פשוט עצרתי ונתתי לו לרוץ.