תמונות שנותרו מהילדות
לפעמים, בחלק האחורי של התודעה, נצרבות תמונות מסויימות.
זה קורה בדרך כלל כשאנחנו ילדים, אנחנו נחשפים למשהו, רק לרגע, אבל משהו מזה נדבק לנו בתת המודע.
לאורך הילדות שלי התת מודע שלי צילם אנימה ודברים אחרים שיצאו מיפן (בין השאר).
היו עם זה כמה בעיות:
1. לא היה לי מושג מה זה אנימה, או שזה המקור של הדימויים האמורים.
2. לא היה לי מושג מה בדיוק אני רואה כי הרבה פעמים זה היה קטעי תמונות ופרקים בערוצים בשפות שלא דיברתי.
3. לא היה לי מושג מה זה התוכניות שאני רואה.
בתור מבוגר שנחשף מחדש למדיה הספציפית הזאתו בעזרתו האדיבר של האינטרנט, יכלתי לאתר את התמונות האלו ולחבר אותם למקור.
אחד (Starzinger) התגלה כאדפטציה די נאמנה של של "מסע אל המערב" רק בחלל, אחד אחר (Macross וכן Robotach, גיליתי שראיתי את שניהם, למרות שרק את האחרון ראיתי בזמנו מהתחלה עד הסוף) התגלה כאבן פינה של הז'אנר שלו, שלישי (Saint Seiya) ורביעי (Tokkei Winspector הסיבה שאמרתי בהתחלה "ודברים אחרים שיצאו מיפן") היו רק תרומה ויזואלית.
אבל כל הדברים האלו, בסופו של דבר, היו חלק מהתמונות שליו אותי הרבה שנים. נסיונות להבין עלילות של סדרות יפניות עם דיבוב לגרמנית גרמו לי לנסות לנסות להרכיב את העלילה מהשברים שראיתי. שאריות של סצנות מסדרות אחרות גרמו לי לטוות עלילות שלמות כדי לפצות על העדר כל שאר התמונה.
כצפוי, התמונות שנתפסו לי כילד לא תמיד החזיקו בצפיה חוזרת. Starzinger לדוגמא התגלה כאיטי בצורה נוראית (למרות שמעובד לא רע, מאוד נאמן לחומר המקור, מעניין ועם אקשן לא רע לימיו) וחשיפה מחודשת לסדרות Tokusatsu מודרנית הובילה לכמה אוצרות (Kamen Rider Ryuki; Samurai Sentai Shinkenger ו-GARO לכו לראות).
שווה לנבור באוצרות הילדות, ולו כדי לדלות שוב לרגע את הזיכרון של תחושת הפליאה.