כשאת אומרת לא
היה צפוי שגם אני אכתוב משהו על כל פרשת המרכז לאמנות הפיתוי (שאני מתקשה להחליט אם התיישנה או זכתה לחיזוק יתר בעקבות הרשעת כבוד אנסי קצב), במיוחד אחרי כמה ויכוחי פייסבוק מעניינים במיוחד בסוגייה. גררתי את רגליי כמה ימים (חוסר זמן, הה, חוסר זמן), אבל לבסוף, באיחור אלגנטי, הנה זה בא( בפנים. )
(אני קצת מרירה. קצת)
Reply
זה בסדר, אני מרשה ל"הם" לומר מה שבא להם. זו נדיבות לבי התהומית.
Reply
דברים שגרמו לנשים (נשים! לא גברים!) לטעון בתוקף שאני לא בחורה, או הגרסה הנעימה אפילו יותר, בחורה "מקולקלת ( ... )
Reply
אחרי שבוע בירושלים, הגעתי לנתניה אחרי קונצרט בתל אביב. ואני באתי לאסוף אותו. יצא שעד שיצאנו היה איזה אחת עשרה. והייתי מורעבת, לפני קונצרט לא ממש אפשר לאכול.
אלא מאי, בגלל חוסר תכנון מראש, הארנק שלי, יחד עם כל שאר התיקים, היה בתא המטען. כשהגענו למסעדה, הבחור התעקש שלא אוציא את הארנק שלי.
ואז הוא הזמין קפה.
אז כמובן שלא יכולתי להזמין אוכל. להזמין אוכל כשהארנק שלי עלי ושהוא יציע לשלם בדיעבד, זה בסדר. אבל כשמראש אין לי ארנק...
הייתי רעבה, וזה אפילו לא היה החלק הכי גרוע בדייט הזה.
Reply
מה, אני היחידה שפשוט לא מזיז לה השטויות האלה?
אז נכון, אני מתחככת פחות באוכלוסיית המוגלגים ממך ומדנה. אבל בכל זאת, זה קורה מדי פעם. ואני חושבת שזו השחצנות הטבעית שלי שאומרת, שזה כל כך ברור שאני צודקת, שאם מישהו חושב אחרת, נותר רק לרחם על המסכן. וגם אם לא, רבאק, על הזין שלי. יש כל כך הרבה דעות בעולם, באמת שאין לי זמן מיותר להקשיב לדעות שונות משלי בקטע הזה.
וזה הדדי, יקירתי. גם את יודעת את זה, נכון?
Reply
האמת שזה מפריע לי פחות עכשיו, אבל כשהייתי קטנה יותר זה היה די נוראי, וכשאני חושבת על אחותי הקטנה שתעבור את אותו חברות אז בכלל.
Reply
Leave a comment