"תהיה יפה ותשתוק"
ובחלומי, טיל נפל על שכונה שלווה ומוריקה אי שם. ובעוד מחלצים ילדים שרופים מבין ההריסות, סופרמן יושב בצד ומוחה דמעה.
הבטתי בו בפליאה ושאלתי, "סופרמן, יא אחי, what gives? לא יכולת לעצור את הטיל?"
והוא עונה לי, "ברור שיכולתי. אבל אם הייתי עוצר טיל אחד, האנושות הייתה מצפה ממני אחר כך לעצור את כל האחרים, והייתה שוכחת מה המחיר האמיתי שלהם, ושוכחת איך עוסקים בדיפלומטיה, ושוכחת שטילים עדיף לא לשגר מלכתחילה, והייתי מוצא את עצמי כל היום עושה בייביסיטר לדחפים התוקפניים של האנושות". ודמעות המשיכו לזלוג מעיניו.
הנהנתי בהבנה (בטח הבנה, הנאום בחלום שלי היה ארוך ובומבסטי פי כמה, לא היה שום סיכוי לא להבין אותו. קיצרתי אותו לטובתכם, והנה גם קיבלתם תחליף לפוסט ש איימתי לכתוב פה לא מזמן. ראו עצמכם בני מזל), ואז מטוס מבסיס חה"א הסמוך למקום מגוריי חצה את מהירות הקול אי שם מעל ראשי והעיר אותי, ולא יכולתי שלא לתהות:
1. איפה סופרמן כשצריך אותו? טילים אולי הוא לא עוצר, אבל קטן עליו להשתיק מטוסים שלא יפריעו לי לישון.
2. למה לעזאזל אני צריכה את הפלצף של סופרמן בחלומות שלי?
3. אם כבר אני חולמת על מעלליהם של גיבורי תרבות אמריקאים נוטפי פטריוטיזם וערכי חברה ומשפחה, למה זה לא יכול להיות ברוס וויליס?
אתם רואים, אי אפשר לומר שהחלומות שלי לא מותירים בי תהיות פילוסופיות.