על חובבוּת, זהות ובאפירוקי

[avgboojie]

Comments

לטעמי, המחזה שלנו עסק בזהות ובחובבות, אבל לא במיניות.

[p_lea]

אני מסכימה איתך בכל הנוגע לנושאים האלו, אבל בכל הנוגע למיניות, הקונפליקט החשוב יותר והמעניין יותר במחזה מבחינתי היה זה של הסטרייטים, אוברון וטיטניה. יחסי אוברון-טיטניה הם יחסים שכל חובב חווה על בשרו: החברים הטובים שלא מבינים אותך, בן הזוג שלא שייך לקהילה, החברים שמחולקים לחברים "מהחיים" וחברים "מהקהילה". כל האנשים בחייך נטולי-הכנסים שלא מצליחים להבין את האור בעיניים שיש לך כשאת מדברת על באפי, ואת הקסם שגורם לך להשקיע בתחביב הזה שלך כמות זמן שהופכת אותו למשרה מלאה, שנתית.
בכל הנוגע לבאפירוקים/שחקני הבימה, אני מרגישה שאת קצת כופה מיניות על נושא שיותר התקשר, לפחות אצלי בכתיבה, לזהות, לפוזה ולפוליטיקה. זאנדר ומוריה היו רוצים להיות ביחד, והדבר שעצר אותם לא היה באמת הקהילות שלהם, אלא הבעייתיות האישית שלהם עם אובדן הזהות הפוליטית-קהילתית שלהם. באפיסטים, שהם כביכול הקהילה המגניבה, נחשבים על ידי הרוקיסטים לילדים חנונים. רוקיסטים נחשבים על ידי הבאפיסטים לשרמוטות. המעבר מקהילה לקהילה הוא לא גמיש ולא טבעי. בסופו של דבר, כשהמסכות יורדות ואפילו שחקני הבימה נהנים מהמופע, קל יותר למוריה, שהיתה הדמות הנוקשה יחסית של המחזה לאמץ זהות חדשה - לא מבחינת מיניות, אלא מבחינת חובבות. העיקר כאן הוא לא שהיא רוצה להיות עם אישה, אלא עם באפיסטית. כנ"ל לגבי זאנדר ודימה - הם עושים שמות זה בזה לאורך כל המחזה, ובסופו של דבר יוצאים כשהם פשוט מחובקים, כי העניין כאן הוא לא המיניות אלא החיבור למשהו אחר. לא בעניין של ניסויי זהות, אלא בעניין של פתיחות לשונה. לדעתי המחזה שלנו הוא על פתיחות בין חובבים, והשתחררות אל החובבות. גם הנאום של פאק, בסוף, הוא מבחינתי נאום של "השליכו מעליכם את הפוזות, מותר לנו לצחוק אחד על השני." שבירת הקיר הרביעי היתה חשובה לי כבמאית בדיוק בגלל קטע הפנטסיה הזה - כמו שציינת, אם משתנים בפנטסיה משתנים בעולם האמיתי, אבל העניין כאן הוא הבחירה. פאק מאתגר את הקהל: אתם יכולים להגיד לעצמכם שהכל היה חלום, או שאתם יכולים להחליט שיש משהו במה שאנחנו אומרים ושכולם יכולים וצריכים קצת חובבות, קצת קסם בחיים.

הפיתרון לחברים חוץ-קהילתיים הוא פשוט:

[p_lea]

לסחוב אותם לכנסים ולהעמיד פנים שלא מכירים אותם כשהם אומרים דברים כמו "מה זה פסיכוהיסטוריה?"
מהמעגל החברתי שלי יש שלושה שעוד לא חוו קון (ואני שוחקת את ההתנגדות שלהם, לאט לאט אך בהתמדה) ואחת שלמרות שאין בינה ובין מדע בדיוני או פנטזיה דבר מגיעה לכנסים בקביעות כבר שנתיים, ואפילו לומדת לעטות אוזניים ולשיר בקולי קולות ברחוב בדרך לסינמטק (אם אינני טועה, אפילו זיעזענו קצת את בוג'י באייקון האחרון). אז נכון, המעגל החברתי שלי קטן, אבל הולך ומסתבר שהוא מובחר.
לילי

Re: לטעמי, המחזה שלנו עסק בזהות ובחובבות, אבל לא במיניות.

[themoniker]

כלומר, אם לחבר את הדברים שלך ושל אהוד לדימויים שורד השתמשה בהם, המחזה מדבר על איך התלבושות הן לא רק תחפושות (החצנה של זהות אלטרנטיבית אישית) אלא גם מדים (אימוץ זהות קולקטיבית מבודלת).