על חובבוּת, זהות ובאפירוקי
במשך השנים שאני שרויה בביצה החמימה של החובבוּת, פיתחתי כמה תפישות לגבי המשמעות שלה. כמובן, כמו כל דבר חברתי, יש לה הרבה יותר מאשר משמעות אחת, אבל אני רוצה להתייחס כאן לחובבוּת כאל סביבה שמקלה לשאול ולהתנסות בדרך לגיבוש זהות, אצל אנשים שלא בהכרח מחויבים לפרמטרים הקונבנציונליים.
חלק מהתפישה הזאת באה לידי ביטוי במחזה שלנו, "חלום ליל קיץ - גרסת הבאפירוקי" (דיסקליימר: מאחר שכידוע, הייתי אחת משתי כותבות - השניה היא כזכור רותם, שגם ביימה אותו - לא רק התפישה שלי באה לידי ביטוי במחזה הזה ומן הסתם הפרשנות שלי היא לא היחידה, אבל אני עשויה להתבטא כאילו שכן לשם הנוחיות וכדי לא לסרבל את הניסוח. תזכרו את זה), ואני אשתמש בו כדוגמה. אלה מכם שלא ראו אותו - טוב, בעסה לכם. ברצינות.
הפאנדום הספקולטיבי - ואני מתייחסת כאן לבאי הכנסים, למתנדבים, למארגנים, למשתתפים בהפקות, לכל אותם פסיכים שיוצרים את הקהילה על כל מגניבותה - מתאפיין, מעצם טבעו, בגמישות רעיונית מסוימת. הרבה מאד מסתובב סביב שאלת מה-אם גדולה אחת: מה-אם העולם היה שונה מהעולם שאנחנו מכירים? השוני יכול להיות פיזיקלי או קסום, במרחב או בזמן, בגוף או בנפש. והשאלה הזאת יכולה לגעת בעולם בכללותו, אבל באותה מידה היא מעניינת גם לגבי האדם היחיד: אילו נולדתי בעולם אחר, בגוף אחר, בצבע אחר או עם יכולות אחרות, האם הייתי אותו אדם? מה ממה שאני מחויב המציאות, ומה גמיש?
מכאן גם שניתן לזהות בקהילה שלנו שיעור גבוה של משחקי זהות. אני לא אדבר אפילו על משהו מובן מאליו כמו משחקי תפקידים (אם אודי נמצא בקהל, הוא יכול לעשות את זה במקומי...), אבל גם בתחומים אחרים של הפאנדום ניתן לראות את זה.
לדוגמה, שני הפאנדומים שהתמקדנו בהם במחזה שלנו, באפי ומופע הקולנוע של רוקי. לעומת הדעה המקובלת ביחס לקולנוע ולטלוויזיה כמדיומים שמותירים את הצופה פסיבי (לפרטים ולקצף לא מרוסן מהפה: הארלן אליסון), התפתחו שני אלה כפאנדומים שמאפשרים לחובביהם לא רק לצפות, אלא גם להשתתף. סרט קולנוע בהשתתפות קהל וקאסטים מושקעים בטירוף (רוקי) וקהילה שהניבה עד היום, בנוסף להפקות המוכרות של המחזמר, גם המון הפקות קטנות יותר (באפי).
החובב הטיפוסי, באופן כללי, אינו צרכן פסיבי, גם כאשר המדיום שהוא חובב הוא לכאורה מדיום פסיבי. גם אם ישב מול הטלוויזיה (או הספר, או הסרט) ויבהה, עד מהרה ימצא את עצמו יוצר. ובחלק ניכר מהיצירה הזאת, ינצל את ההזדמנויות כדי לחקור שאלות זהות שונות ומשונות (זאת, גם אם מה שהוא יוצר אינו דווקא סלאש...)
במחזה שלנו עלתה בעיקר שאלה אחת - שהיא השאלה הקלה והמתבקשת ביותר מהפאנדומים שבחרנו - והיא שאלת המיניות והזהות המינית. שתי הקהילות הללו מושתתות על פריטי תרבות שהם בעלי עניין הומו-לסבי/קווירי ברור. אבל הפאנדום בכללותו מאפשר חקירה של מגוון שאלות זהות - והוא מאפשר לעשות זאת תוך לבישת תחפושת.
אני חושבת שזאת אחת האטרקציות הגדולות של החובבוּת: האפשרות לערוך ניסויי זהות מתוך בטחת התחפושת. ידוע שבפורים רוב הנשים בוחרות תחפושת שתאפשר להן להשפריץ מיניות לכל עבר, דבר שהן לא בהכרח מעזות לעשות בחיי היומיום שלהן. החובבוּת מאפשרת לנו להשתמש בחסינות שבתחפושת הרבה יותר ימים בשנה, ולא רק כדי להשפריץ מיניות, אלא כדי לנסות תפקידים שונים שלא בהכרח יש לנו אומץ לנסות מתוך הזהות האמיתית שלנו. הגלימות, האיפור, האפקטים והנוצצים, מדי סטארפליט או חרבות גדולות, ביריות ומחוכים או שמלות רנסנס - כל אלה מאפשרים לנו לממש חלקים מעצמנו בסביבה יחסית בטוחה, ולהתנסות בתחושה, בהתנהגויות ובתגובת החברה, בלי שזה באמת יסכן את הגרעין הקשה של העצמיות שלנו. תמיד אפשר לפשוט אחר כך את התחפושת ולומר, "זה לא באמת הייתי אני, זאת הייתה רק פנטזיה". רק פנטזיה, רק חלום.
במופע הקולנוע של רוקי פרנק לא מוציא מג'נט ומבראד משהו שלא היה בהם מלכתחילה. השרמוטיות שהוא משחרר בהם מתפרצת משניהם בקלות רבה מדי. בבאפי יש מלבד המחזמר - אשר עוסק בחשיפת סודות ואמיתות דרך בידור קליל לכאורה - את פרק הלואין שגם אותו אזכרנו במחזה שלנו, אשר עוסק במפורש בתחפושות שאנחנו בוחרים ובאופן שבו הזהות שלנו מתבטאת בהן ומושפעת מהן.
מבחינתי, זה אחד הרעיונות העיקריים שהנחו את החלק שלי בכתיבת המחזה שלנו: הבחירה בתחפושת כמשחק אמיתי בזהות. הבאפירוקים שלנו מסתובבים בתחפושות מחוץ למחזה כי הם נהנים להיות בתחפושות, וכשקסמי הפיות גורמים להם באמת ובתמים לאמץ לעצמם את זהות התחפושת שלהם, לא כל השינוי אובד כשהקסם גז, דברים נלמדים באמת. שחקני הבימה, לעומתם, חוזרים לבגדיהם הישנים ומוותרים על כל דבר שיכלו ללמוד כשהיו בתלבושות - כי עבורם, אכן, אלה היו רק תלבושות, לא תחפושות. קליפה חיצונית שאינה נושאת עמה משמעות של זהות.
הרעיון הזה היה גם מה שהנחה אותי בכתיבת חרוזי הסיום של פאק. בחרוזים האלה, פאק פונה לא רק לשחקנים - הוא פונה גם לקהל. בשלב הזה, מבחינתי, עבור פאק - הפיה, האאוטסיידר הנצחי - כל בני האדם שבאולם, אם על הבמה ואם בקהל, חד הם. כולם חובבים, כולם הפסיכים האלה שלובשים תחפושות ומשחקים במה-אם. זה לפחות חלק ממה שכיוונתי אליו באותו מונולוג סיום ובשבירה של הקיר הרביעי. כולנו הבאפירוקים. גם הדמויות החצי-אמיתיות חצי-פנטסטיות שעל הבמה, אבל גם אלה שבקהל.
העולמות שאנחנו נסחפים אליהם במסגרת החובבוּת הם רק פנטזיה, רק חלום, אבל חלק מהשינויים מתרחשים באמת ומגלים לנו דברים אמיתיים על עצמנו. "If you die in the game, you die for real" - ואם אתה משתנה בפנטזיה, אתה עשוי להשתנות באמת. זה, בעיניי, חלק מרוח החובבות: הנכונות שלנו להכיר בכך שכן, הכל פנטזיה, ועדיין, גם לפנטזיה יש משמעות וגם פנטזיה היא צורה של אמת.
אם עלבנו פה במישהו,
אם אתכם ביזו, הכפישו,
זאת חִשבו: זה רק חלום
אשר נגוז עם אור היום.
כמו חרקים, גם בני אנוש,
נוטים לכל פינה לפלוש,
אובדים בזמן ובחלל
וגם במשמעות, בכלל.
אך נְעמתם לנו מאד,
בתשוקתכם לשיר, לרקוד;
ואם סודות יצאו לאור,
אשר שמרתם במסתור,
ונחשפו לאור השמש
אִמרו זאת עוד פעם, ברגש:
זאת רק פנטזיה, רק חלום
אפשר עכשיו לומר שלום.