השכנים אינם טובים בעיניי
עם תום היום נגד אלימות נגד נשים ומאידך, כשהאלימות עצמה עדיין נמשכת (כן, כן, הבנזונה הזה סלע, ועוד המון אחרים פחות מתוקשרים), אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי, אחרי כל הפוסטים שהעליתי פה לגבי מצעד הגאווה, למה משכתי את ידי מאקטיביזם פמיניסטי, אבל למצעד הגאווה כן טרחתי ללכת. אחרי הכל, העשייה הפמיניסטית תמיד הייתה קרובה יותר ללבי.
בסופו של דבר - וככל שאשתדל להיזהר פה בדבריי, אין ספק שאמצא את עצמי עוסקת בהכללות פוגעות, אבל אני מנסה לבטא הלך רוח מסוים - אני מעדיפה הומואים כשותפים למאבק על פני פמיניסטיות, וכאן, כמובן, אני מתייחסת לפמיניסטיות המקצועיות, לא לפמיניסטיות שפשוט חיות את זה. אחרי שנים של היכרות יתר עם פמיניסטיות מהדגם הזה, הגעתי למסקנה שהן מעצבנות אותי, שאני לא אוהבת את העמדות שלהן, ושאני לא מסוגלת להיות שותפה למאבק עם בני אדם שכל כך מרגיזים אותי.
אני לא אוהבת שנאת גברים, וככל שרוב הפמיניסטיות יתעקשו בתוקף שמה פתאום, פמיניסטיות לא שונאות גברים, די לעלעל מעט בפורום פמיניזם (השתתפתי ביותר מאחד כזה, די הרבה זמן, עד שלא יכולתי לשאת את זה יותר) כדי לגלות שהמצב שונה לגמרי. העמדה הפמיניסטית (כפי שהיא מתבטאת מפי אלה שמגדירות את עצמן פמיניסטיות) ברובה מושתתת על האשמה, על רגשי קיפוח, על אכלו לי שתו לי, על ציפייה שהגברים המרושעים והמדכאים יבינו את משוגת דרכם ויפסיקו לדכא אותנו, כדי שנוכל להתחיל לחיות כמו שצריך, סוף סוף. אם רק הגברים, מקור כל האלימות, הרוע והקיפוח בעולם, יזוזו מהדרך ויתנו לנו לנהל את העניינים, פתאום העולם יהיה מקסים. התערובת הזאת של סבילות ושנאה מחליאה אותי.
אם נוסיף לזה את הנטייה של אנשים רבים שעוסקים במאבק נחוש, להתעלם מעובדות שנוגדות את השקפתם ולהבחין רק במה שמתאים להשקפת העולם שלהם (וכמובן, כל פיסת מידע שונה או שהיא תוצר של מחקרים מוטים של הממסד המדכא, או שהיא תוצר של שטיפת מוח), יוצאת מזה תערובת שאני, אישית, פשוט לא מסוגלת לסבול. ואז, כשאותן לוחמות נחושות לזכויות האזרח, שהיו תומכות נמרצות בחירות הביטוי כשזה התאים להן (למשל, חלק מהמאבק הפמיניסטי בארה"ב כלל, בין השאר, התנגדות לאיסור על הפצת מידע על אמצעי מניעה שהתבסס על החוק למניעת פרסומי תועבה*), מגיעות לשיתוף פעולה טמא עם מפלגות דתיות שבכל עת אחרת היו בנות-הפלוגתא הנחושות ביותר שלהן, כדי להשיג הישגים מפוקפקים כמו למנוע מחברות הכבלים לשדר פורנו למנויים שמעוניינים לצפות בו בצנעת ביתם, אני לא יכולה שלא לשאול את עצמי באילו ערכי יסוד בדיוק מאמינות לוחמות החירות הללו, והאם אני מסוגלת להיות חלק ממאבק שמוכן לרמוס את ערכי היסוד שאני מאמינה בהם למען הישגים מפוקפקים מהסוג הזה. ובסופו של דבר, התשובה שלי היא לא.
אני פמיניסטית. מאד, אפילו. גם ביני לבין עצמי וגם כלפי חוץ. אבל אין מצב שאקח חלק משמעותי בפעילויותיה של התנועה הפמיניסטית. בסופו של דבר - ואולי זה נורא שטחי מצדי, אבל זה מה יש - אני אטרח להגיע למצעד הגאווה אבל לא אטרח לקחת חלק במחאה פמיניסטית משום שמעולם לא פגשתי הומו ששונא סטרייטים רק משום שהם סטרייטים, חושב שהם מקור כל הרוע בעולם וגם אומר את זה בקולי קולות. לעומת זאת, פגשתי המון פמיניסטיות-מטעם-עצמן שזו בדיוק העמדה שלהן ביחס לגברים, ואני ממש לא חושבת שמאבק למען סובלנות ושוויון ראוי להתחיל מעמדה של שנאה. המטרה אולי נכונה, אבל השכנים אינם טובים בעיניי, וגם לזה יש משמעות.
___
* הבהרה מאחר שנראה שהניסוח המקורי לא היה ברור דיו: התנועה הפמיניסטית, בתחילת דרכה, לחמה על חירות הביטוי כאשר עמדה על הזכות להפיץ מידע על אמצעי מניעה ונאבקה בחוק האמריקאי נגד פרסומי תועבה שמנע זאת. ואילו בימינו, התנועה הפמיניסטית בארץ חברה למפלגות הדתיות כדי להעביר חוק המטיל צנזורה על תכנים חוקיים, כדי למנוע הקרנת פורנוגרפיה על פי דרישה בכבלים. חירות הביטוי, כך נראה, שימשה ככלי כשזה היה נוח, ולא יותר מכך.