בחיפוש אחר עז בתולה
בשנה החמישית לקיומו, וב שנה השנייה שבה הוא נערך בפורמט ה"רעות, שוויון, אחווה" וקירוב הלבבות בין כל הקהילות, פאן.קון מצדיק את קיומו בענק. היה כנס מרהיב עין, מרובה משתתפים ומגניב עד דמעות.
חלק מהעניין, מן הסתם, היה בהזדמנות הלא-חוזרת לאסקפיזם, אחרי שבועיים של אזעקות ובומים ומקלט וכל הדרעק הזה. זה התחיל כבר בדרך לרכבת בבנימינה, כשאחרי שבועיים כמעט בלי מוזיקה כדי לא לפספס אזעקות (האכזריות, האכזריות, מלחמה זה גיהינום, אני אומרת לכם), שמענו במערכת החייתית של האיש את דיסק ה"מטאל גרמני להפחדת טרמפיסטיות" שלו. כך נפתח לו הבוקר ב-Du Hast של רמשטיין, אשר עוד ישוב בהמשך. ברכבת גיליתי שאח קטן עלה לרכבת בדיוק באותה שעה כמוני, אבל הוא בחיפה ואני בבנימינה, אז כבר סיכמתי איתו שאחכה לו בתחנת האוניברסיטה ונמשיך משם ביחד. אחרי שבועיים שלא ראינו זה את זה מחוץ לסמ"ס, עם כל הדאגה והכל, נפלנו זה על צווארו של זה בתחנת הרכבת בהתלהבות מרובה.
אחרי ארוחת בוקר משובבת נפש הלכנו למרכז רוזין, שבשעה נתעבת זו (אחת-עשרה בבוקר) עדיין לא היה מלא כפי שיהיה מאוחר יותר. בתיאום של הרגע האחרון הייתי אמורה להשתתף בפאנל ה"נה נה בננה, אני הייתי בכנס בחו"ל ואתם לא", ולכן קיבלתי בהפתעה תג - ושמי אוית נכון. הידד! הפאנל היה, אני מניחה, בסדר. היו מעט מאד אנשים בקהל (נו, אחת-עשרה וחצי, אם כי התחיל באיחור גדול). סיפור הסטריפטיז במלון התקבל באהדה ונדמה לי שכמה אנשים כבר התחילו לערוך תוכניות ליישם את זה גם בכנסים בארץ.
אחר כך נחתי קצת וחיכיתי למייפל הסוררת, שדיווחה לי שהיא בדרך - ואפילו הגיעה. במדים. חי חי. מהשהייה בחברת מייפל נולדו כמה תמונות שאני מאד מקווה שלא יגיעו ללוקוס. כמו, נגיד, זאת:
(עוד תמונות - אולי אחר כך אעלה עוד כמה - אפשר למצוא בפתיל המוקדש לכנס בפורום אורט).
לאחר מנוחה הלכנו לפאנל המתנדבים, אבל לבושתי יצאתי באמצע כי הייתי עייפה. שוטטתי עוד קצת ונמנמתי להנאתי על ספסל עד שהגיע מלך הטריוויה למנהלי (בעצם, נציגי, כי המנהלים פארשים) עמותות. הטולקינאים הבריזו כי זה נראה להם מגוחך מדי. אהמ. דובי - כמה מפתיע - ניצח. עדי יוגב הופיעה בתחפושת שולתת!!!1 לחלוטין, ואחרי שמייפל איפרה אותה בשירותים (השירותים שם, אגב, חמים נורא. שערורייתי לחלוטין. עדי המסכנה). ממקום מושבי (בתוך קבוצה רעשנית במיוחד, "אם יש רעש מהשורה שלנו עמנואל אשם!") גיליתי שאני יודעת הרבה יותר מכפי שהייתי רוצה לדעת על ההיסטוריה המפוקפקת של החובבוּת בארץ, על מבנה העמותות ועל (שומו שמיים) משחקי תפקידים. דווקא על עולמות התוכן האחרים ידעתי פחות. אני מתנוונת.
אירוע הפאשלות ("אסף, תעשה לה ילד!" - אני ממש זוממת לדאוג שרמי כץ יכין סיכות כאלה) היה נהדר. פשלות זה תמיד כיף. טוב, חוץ מסיפור ארמגדוןקון שהעלה דמעות תועות לעיניי. הקבלה של משכנות שאננים, על 400 ש"ח, עוד תלויה אצלי בחדר העבודה למזכרת, ואני סנטימנטלית. מייפל לא זכרה שהיא מופיעה בקליפ של ביגור ארבע, והופתעה לראות את עצמה מקשקשת שטויות על המסך. צחקתי עליה. בדרך החוצה קלטתי את השיפר, כוכב הקליפ, וסיפרתי לו שאני זוכרת את הקליפ הזה כמעט בעל פה, עד כדי כך שידעתי לצטט את דברי המופיעים בו לפני שהם אמרו אותם. הוא אמר שזה פתטי. הסכמתי איתו. אגב, בקליפ הזה היה המופע השני של Du Hast לאותו יום (אמרתי לכם שזה יחזור).
בשלב זה אח קטן, ברוב פארשיותו, החליט לפרוש. נפרדתי ממנו בדמעות (הוא נשאר בת"א לסופ"ש, אז דיר בלאק עם הזילזאלים, אה?) והמתנתי בקוצר רוח לאירוע הבא:
איזהו עֵזהו גיבור - גרסת הבמאי. מה יש לומר עוד ולא נאמר בזכות המינימליזם. כן, היו פשלות. כן, היה בלגן. כן, השחקנים לא זכרו את הטקסט. והיה מושלם. בתור אירוע קהילתי של החבר'ה, מצחיק עד כאב בטן, זה היה פשוט מושלם. וגורודין בתפקיד רקדנית הוא ממש ממש כוכב עולה. באמת. בערך. גם אני הצבעתי קטפולטה. יצאנו באופוריה.
באירוע הפילקים גיליתי לשמחתי-אך-לא-להפתעתי שהפילק הזוכה בתחרות הפילקים שבה שפטתי (הסכמה גורפת ונלהבת ביני לבין גורודין בעניין הזה - והאמת, הייתי ממש מופתעת אם זה לא היה ככה. זה היה כל כך מובן מאליו), "להביור", התגלה כיצירתה של יקירת המדור (כן, את יקירת המדור, סתמי ותפסיקי להתלונן) דנה. נטשתי את אירוע הפילקים כשמישהי זייפה נוראות את הפילק שבמקום השני (של גל חיימוביץ'), חזרתי אליו באומץ כדי לשמוע את ביצוע "להביור" (אני רוצה להביור!) ואז ברחתי כל עוד רוחי בי כשהתחילו לשיר את פילק הא'-ב' שלי שזכה בתחרות הראשונה. בחיאת, פדיחות. גיא עוד ניסה להחזיר אותי בכוח כדי שאעמוד בגבורה מול גורלי, וזה היה הרגע להוכיח לו את מה שהסתרתי ממנו כל כך הרבה זמן, שאני דווקא כן יודעת להשתחרר מבריחים.
ואז נסענו הביתה ומייפל-בספסל-האחורי צחקה עד דמעות למראה ההדבנגינג הנלהב שלי כשגיא שם שוב את דיסק המטאל-הגרמני-להפחדת-טרמפיסטיות שלו. והנה חוזר Du Hast וחותם את היום.
הכנס הזה היה פשוט מושלם. לא אזכיר את כל האנשים הנפלאים שהיו שם, כי זו תהיה רשימה שלא נגמרת, וכי אני לא אזכור את כולם, אבל כולם שמחו את לבבי עד מאד. עוד!