(no subject)
א. ס. פושקין
המשורר וההמון
Procul este, profani. 1
פרט המשורר, שכור-רוח,
עלי נבלו המקודש.
הוא שר - ואספסוף נפוח,
קהל חולין אדיש, זחוח,
באטימות סביבו נגדש.
ותדבר עדה נבערת:
"מדוע זה צליליו ינעים
לשווא לאוזן הנפערת,
עד כי הילכנו כתועים?
מה יקשקש? מה ילמדנו?
על מה יקדיח את לבנו
כמו מכשף בזדון לבו?
שירו חופשי כרוח סער
אבל כמותו - עקר, לא יהר:
מה גמול, מה בצע לנו בו?"
המשורר
בלום פיך, אספסוף נתעב,
עבדם של כורח ורעב!
קול ריטונך נוסך בי מרי,
רימה אתה, לא בן מרום;
רק התכלית לך תקסום -
גם האליל הבלוודרי
הוא גוש של שיש עבורך!
הן תעדיף לשבוע נחת
מסיר פשוט ומקלחת,
שבם בישלת ארוחה.
האספסוף
לא, אם נשלחת מגבוה,
הנחל נא לנו, בן אלוה,
את המתת אשר עמך:
תקן את לבבות עמך.
עווינו, שחנו וסרחנו,
מוגים ומתחסדים אנחנו,
כפויי טובה ומופקרים,
לבבותינו עקרים;
שורצת בנו המגרעת
עד כי רקבה הנשמה,
אבל אם תלמדנו דעת,
נקשיב לך ונישמע.
המשורר
הוי, סורו מני, בני בליעל -
מה לי, בן פיט, ולכם!
אובנתם בשפלות ומעל,
לא קול הנבל יעירכם!
בזויים אתם, טמאים כקבר.
הרי טפשות ושוד ושבר
גמולם הנו - זה עידנים -
בית-כלא, שוט וגרזינים;
הוי, רב לכם, אוויל ועבד!
את קרייתכם המסואבת
יש מי שיטאטא תדיר:
הניקיון - מלאכה נכבדת,
אך היטלו את המכבדת 2
הכוהנים אשר בדביר?
לא לרדיפת ממון נועדנו,
לא לקרבות או מצוקות -
להשראה רמה יולדנו
ולצלילי תפילות זכות.
1. האינאיס, ספר שישי, 258.
"גשו הלאה, הבלתי מקודשים"
2. מכבדת היא מטאטא.