על הסונט ההומוארוטי העברי
יום הכיפורים שחלף לא מכבר וסהרוני האלנמת שמתחת לעיני מעוררים בי חשק לערוך חשבונפש. כמה טוב שיש לי בלוג.
פרץ-דרור בנאי הוא משורר בשר ודם, ולא פסבדונים של יורם ברונובסקי, כפי שחשבתי לתומי. אפילו מצאתי אותו באנתולוגיות של סתוי (כרכים כרסתניים שאינני הוגה להם חיבה יתרה. המשורר הצעיר ביותר שמופיע בהם צעיר ממני, אהה). תוך כדי עיון בגליונות "הארץ" המצהיבים שליקטה עבורי רותי, מי שהיתה אי-פעם מורתי לספרות, נתקלתי בסונט מחאה שלו, שנכתב עוד בעשור שעבר:
ממזרים כפו עלינו חסותם
רדופת עיניים מחביאה צרידות
למי עכשיו את פה שותקת
חגים באוויר, חגים בלי התראה
ואת כה לבדך מנותקת
ארכו הדרכים אלייך יפתי
וגם הזמן כאן מלא שרבים
וחיינו ירדו מציווחת אהבה
אל שפל אנחות וביבים
ממזרים כפו עלינו חסותם
ורק ללהגם הד בעיר
וגם הארץ נגדשה בשאונם
הידעת שצמאה הארץ לשיר
וקצה הנפש מחריגים
לובשי שמלות נשים ועוטי סיגים?
אינני בטוח שהבנתי מהו מושא המחאה: החגים, השרבים, ביבי, בני ציפר? אחרי הכול, הרבה ממזרים כפו עלינו את חסותם. אצא מנקודת הנחה שמושא המחאה המרכזי הם החריגים לובשי שמלות נשים (כלומר - הומואים) ועוטי הסיגים (כלומר - גרפומנים), שהארץ (כלומר - המוסף הספרותי של עיתון "הארץ") נגדשה בשאונם. אין בכוונתי להתרעם על הדברים - תערב לו, לכותב, ציווחת אהבתו ותבושם לו אנחת ביביו. עם זאת, אין ספק שהאיש ניחן בחוש נבואי או, לכל הפחות, בחדות אבחנה מרשימה: בעשור שחלף מאז נכתבו הדברים הללו התבסס הסונט ההומוארוטי העברי כתת-ז'אנר בולט. לא מדובר עוד בתפרחות בודדות, אלא במרבד ססגוני ממש. לפחות עשרה משוררים הומוסקסואלים צעירים, ידועים מי יותר ומי פחות, בחרו לכלוא את ציפור נפשם בכלוב הזהב של הסונט. אחד מהם כבר הספיק לחבר מחזור שלם. לצערי, איני יכול להביא כאן דוגמאות - אם הנושא מעניין מישהו במיוחד, אשמח להציג לפניו את האוסף שלי. אסתפק בכמה סונטים שכתבתי אני:
מזכרות
איני חושב שהם ישירו לי
או יכתבו סונט הומוארוטי
כשייקספיר, לורקה או בואונרוטי,
הגברברים הנשכחים שלי.
אך שלל המזכרות בארוני
הן מוזיאון עשיר ודקדנטי:
מפית מפאב או צעיפו של דנדי
או תלתלו של עלם קדורני.
הו, זיכרון בשום ומתעדן,
אתה שירת חיי הוירטואוזית,
אתה תפלות זוהרת ונוגה!
כל בחרותך תשוב כשתענדן
כמו חוטי פניניה של מחרוזת
על קלישאת גופך הענוגה.
צמא
על קלישאת גופך הענוגה
הרצתי שתי שפתיים חרבות,
לוטפות, לופתות, משתוקקות לרוות -
אבל אתה אמרת: "אל תיגע".
ועוד אני נדהם וטרוף-ערגה
ביקשת בעיניים לוהבות:
"תשיר עכשיו". חי כל האהבות,
עכשיו לשיר? הנער משוגע.
קולי הלם בלילה בעוצמה,
בהולם תוף וילל כינורות,
בכל המנגינות הארורות,
עד שניחר הלילה מצמא,
עד שנקעה האהבה עצמה,
אבל - באר צחוקך שמשות קרירות.
פרופרוק בסאונה
ישוב על שרפרפו כמו על כס
הוא מחלק סיגריות לזונים
כאיש זקן שמאכיל יונים.
לפני עיניו נמוג ומתפקס
אקווריום של קצף מפרכס,
חיוך זימה מאלף אקרנים,
גן עדן של שרירים מאומנים
וחצאי ירח מעכס.
מחליק את שיערו אשר הקליש
חולף לפתע פרופרוק הקשיש
בין ערפילי מוחו האפלולי:
"הסטרייטים העמידו דור חדיש.
הצעירים ישירו איש לאיש.
איני חושב שהם ישירו לי".
מה בין הומוארוטיקה לבין סונט דווקא? ראשית, הסונט הוא, כידוע, ז'אנר שנוטים להגדירו בהכללה כ"שיר אהבה", והמרחקים הקונספטואליים מן הארוס לארוטיקה ומן הארוטיקה להומוארוטיקה אינם כה גדולים, מסתבר. שנית, קיימת מסורת אירופית עשירה של סונטים הומוארוטיים: שייקספיר, מיכלאנג'לו, וורלן ורמבו, לורקה ורבים אחרים כתבו סונטים כאלה. אך אין בכל אלה כדי להסביר מדוע פורח הסונט ההומוארוטי העברי דווקא עכשיו. סיבה אפשרית אחת היא ריבוי התרגומים של סונטים כאלה לאחרונה: סונטים ממחזור "האהבה האפלה" של לורקה תורגמו רק לאחרונה (שלוש פעמים לפחות) וכך גם רבים מן הסונטים הומוארוטיים של מיכלאנג'לו. הסונטים של שייקספיר זוכים לתרגום עברי חדש כל שנתיים-שלוש (תופעה מעניינת כשלעצמה). סיבה אפשרית אחרת היא החזרה המסתמנת לכתיבה בחרוז ובמשקל.
כאן המקום לציין שכל התופעה הזאת, ותהיינה סיבותיה אשר תהיינה, מרגיזה מאוד. אף ז'אנר לא הרוויח מעולם מהתנפלות המונית (הסונט עצמו הוא דוגמה מצויינת להתנפלות המונית - והתוצאה? באנגלית הפכה המלה Sonneteer לשם נרדף לחרזן בינוני). אבל מעבר לכך - הלא רובנו מתייחסים לאופנות ולטרנדים בחשדנות: אחרי הכל, יצירות טרנדיות נוטות להיות דומות מדי זו לזו. מרגיז ללכת עם הדור, מרגיז להתחרות עם התוצרת המקומית, מרגיז לשמוע שוב ושוב אותם סנטימנטים מזדמררים, ובעיקר - מרגיזה תמימותם של ממציאי הגלגל... לי באופן אישי ברור שאינני מוצא את מקומי בז'אנר הזה, למרות חיבתי הרבה לתופעות אזוטריות. עם זאת, חלק מן הרוגז שהסונט ההומוארוטי העברי מעורר ויעורר (סמכו עלי - ההתקפות הרציניות בדרך. הצגתי רק את הראשונה שבהן) דווקא מוצא חן בעיני. ויכוח ציבורי בענייני שירה נשמע לי חיובי בהקשר התרבותי המקומי, ואני נכסף לשמוע את המתקיפים והמתגוננים מנסחים את עמדותיהם. נותר לי רק להצר שוב על כך שיורם ברונובסקי איננו עמנו.