חזרה גנרלית
אנחנו על גג בעיר ישנונית, מנסים להפריד בין פיתות קפואות, דבוקות לשקיות ניילון. נסו אתם לנהל מפגן ברביקיו בעיצומו של פסח.
"למה לא קנית אצל הערבים?" שואלת אחת האורחות את אדונית הבית. "היית יכולה לשלוח את אחד הילדים".
"איזה ערבים, תגידי לי? נראה לך שהבת שלי תזהה משהו מחוץ לגבולות קניון רמת אביב?" היא עונה לה, פולטת עשן סיגריות כמו אוטובוס בכביש.
אז אין הרבה פיתות. גם אין הרבה בשר. היא אמרה שיהיה במקפיא, אבל תאריך התפוגה הוא ממעמקי 2005. כנראה אותם קבבים נועדו למנגל אחר.
למען האמת, היא לא צריכה פיתות, וגם לא בשר, כי כל זה כבר לא באמת מעסיק אותה. אולי זה סוג של תירוץ לשבת איתנו, "הילדים", על הגג, ולדבר, לקשקש על החיים, וכן, לצחוק, כי אם לא נצחק אז נבכה ותאמינו לה, היא בכתה כבר מספיק בשביל כולנו.
לפני חודש היא קברה את בעלה. סיבוב שני, לא פחות. סרטן. שלוש שנים של טיפולים, תקוות ולבסוף, אכזבה ודעיכה איטית. קברו אותו בסקוטלנד ופיזרו את האפר שלו מעל איזו קבוצת הרים עם שם מסובך אותה אהב יותר מכל קבוצת הרים אחרת במולדתו.
לילה לפני הטיסה עם בעלה המת היא ישבה בסלון, מוקפת באנשים, בהם הילדים. הכנו לה תה, הצענו דברי מאפה, ובעיקר שתקנו, כי לא היה מה לומר. אף פעם לא איבדנו בעל. עוד לא כתבו מדריך עם כללי התנהגות.
אנשים נכנסו ויצאו, חיבקו אותה ואמרו, שלא תדעי עוד צער. אחרי שעזבו כולם, היא אמרה לנו שהיא מעולם לא הבינה את פשר העניין, שכן צער היא כבר יודעת ועוד תדע זמן רב.
היא שנוררה ממני סיגריות, למרות שרשמית היא הפסיקה לפני שנה. לא שהיה לי אכפת.
הערב, על הגג, היא נראתה קצת יותר טוב. היא אישה חזקה. היא גם האמא הכי כוסית שהזדמן לי לראות במציאות, גם אם הילדים שלה לפעמים גורמים לה להרגיש כמו זקנה בלה. וכך היא, בתה, אני, כמה חברים נוספים ואורחת אחת מגרמניה יושבים על הגג, מנשנשים פיתות שרופות בפסח. ניסינו לחמם אותן על המנגל.
עידן אחראי על הפירוטכניקה, ומנפנף וממנגל במקצועיות רבה. שלי ערכה שולחן ודואגת לאספקה תמידית של כוסות מלאות במשקה. תמיר בצבא, או אצל חברה שלו, אף אחד לא זוכר כבר. טלי משחקת בשיער שלה, כמו תמיד, מסובבת קצוות שיער סביב האצבע בניורוטיות מדאיגה שתמיד גורמת לי לחשוב על הפציינטים של אבא שלי. כריסטינה מתבוננת, בוחנת את כולנו, עד שהיא חותכת בנימוס קצת פיתה חצי-שרופה, פותחת אותה בעדינות, ובעזרת הסכין, מורחת מעט חומוס בפנים. תיירים, יבורכו.
אני הבאתי פשטידה. רציתי להביא יותר, אולי משהו יותר בומבסטי ומנחם כמו יין טוב, אבל הבאתי פשטידת בטטה. כריסטינה מספרת לי בהתרגשות על הביקור בים המלח ומראה לי תמונות. בינתיים השיחה בשולחן מתקדמת לנושאים כמו התערטלות פומבית וטראומות ילדות.
בינתיים, מגיחה לה אדונית הבית מהמטבח, ומסמנת לעברי שאתקרב.
"את יודעת לגלגל?" היא לוחשת.
אני שואלת את כריסטינה אם נראה לה שאי שם במינכן, על איזה גג רחב, מתרחש לו על האש ביזארי כל כך באמצע הלילה. היא צוחקת ואומרת שלא.
אני מנגבת את הידיים, ומודיעה לגברת שלמזלה, היא נפלה על בעלת ידי זהב עם התמחות באמנויות הגלגול.
"יופי, אז תמציאי איזה תירוץ ובואי. רק אל תגלי לבת שלי, כן?"
אני באה אחריה, והיא דוחפת לידי שקית דחוסה בעננים קטנים וירוקים.
"הייתי מגלגלת לבד, אבל הידיים שלי רועדות", היא אומרת בזמן שהיא טוחנת את המיקס במטחנת הקססה הבורגנית. "זה עוזר לי לישון".
"כן, סיפור מוכר". אני מגלגלת ודוחסת.
"אז מה אמרת לבת שלי?" היא שואלת.
"כלום", אני מחייכת ומושיטה לה את המוצר המוגמר. "שרציתי לדבר איתך על משהו".
"רוצה קצת?" היא מציתה. "לא, בעצם את נוהגת", היא נזכרת. היא קצת אמא של כולם לפעמים, גם כשהיא משחררת עשן מתוק וסמיך לתוך חדר השינה, מכוסה בשמיכות עד הסנטר כמו ילדה קטנה.
"את יודעת שכל הזמן הקומקום במטבח נדלק לבד ומרתיח מים פתאום?" היא שואלת.
"אולי רוב רוצה תה", אני מהרהרת בקול רם. סקוטי, אחרי הכל.
"אולי".