פסטיבל חוצמזה, נחל צלמון
ביום שישי, החלטנו לורי ואני להמשיך במסורת תלמה ולואיז(מינוס הסוף הטראגי) ולצאת למסע, הרחק אל הצפון, לפסטיבל חוצמזה. בתכנית האמנותית, הובטחו לנו המידנייט פיקוקס, The Girls, Ed, אביב מארק, Geisha No, זק"א ועוד רבים וטובים.
מאחורי היה סשן צביעה מפרך ב-B Street, ואיכשהו הרעיון של לצאת ולהתחרפן בטבע נראה לי הגיוני. כאילו שהיה ברור שאחרי חפירה של מחטים ודיו ברגל ימין, נותר רק לשתות צ'אי ולהתענג על הטבע, במקום להישאר בבית ולבלוע מספיק סירופ שיעול עד שהכאב הפיזי יהפוך לזכרון עמום.
"יש לך גזייה?" שותפתי לפשע שאלה.
"מה, אני נראית לך, היפית?! יש לי קומקום חשמלי שמתחבר באופן מושלם לשקע בקיר".
נכון, הסיכויים שלנו לשרוד לא היו גבוהים, אך בסופו של דבר, הגענו בריאות ושלמות לקיבוץ פרוד, בו נערך הפסטיבל.
לאחר שחנינו והנדסנו איזו קטנה לצעדה, יצאנו לדרך חשוכה וסטיק-לייטים בה מעט, שבסופה הגענו למתחם הפסטיבל. הגענו בדיוק בזמן לראות את הגירלז והפיקוקס, שנתנו בראש גם בסביבה הזויה זו.
כשהיה כתוב על הפלאייר "נחל צלמון", לא חשבתי שהנחל יסתכם בצינור מלא כל טוב מהמוביל הארצי, אבל ניחא. למי שמורגל לארגון המאפיין מסיבות טראנס או הפקות אלקטרוניות אחרות בטבע(הטכנודרום, למשל), הייתה זו אכזבה לא קטנה לגלות שלא נערכו מראש לקלוט את הקהל או את הצרכים שלו. לא היה אוכל בדוכנים בערב, ובבוקר כשכבר היה מזון לכל הסטלנים הרעבים, החליטו לגבות מחירים של ארומה.
למרבה האכזבה, הפסטיבל עורר אצלי בעיקר געגועים לפסטיבלים שאנטי-לולו ו-גרביצקי, מבית היוצר של קיבוץ גבעת ברנר, תחת ניצוחו של אסף שריג.
בין ההופעות, נאמו האידיאליסטיים שמאחורי הפסטיבל, עם נטייה מובהקת לפרופגנדה ירוקה עם נגיעות של בועז וכטל. למרות הכל, מייג'ור כבוד למארגנים אורי ותמר - מי ייתן והלקחים יופנמו ותזכו לפסטיבל חוצמזה: רילודד.
אחרי שקיבלנו בראש מחזי שוחט האחד והיחיד, החלטנו לטפס חזרה על ההר ולשוב אל הרכב כדי לדפוק שינת יופי, מכורבלות בין ההגה למושב האחורי. בנוסף להיותה לביאת כבישים עשויה ללא חת, הדייהטסו גם יודעת דבר או שניים על הכנסת אורחים.
אחרי ששרדנו את הלילה, התעוררנו לתוך בוקר יפהפה ושטוף שמש. התענגתי על אותם רגעים של סימון טריטוריה בטבע באין מפריע, בעודי צופה בעדר של פרות מטיילות מתחת לגבעה.
One day son, all this shall be yours...או שלא, בעצם.
ירדנו שוב למתחם ההופעות, אבל כנראה היה מוקדם מדי, כי אף אחד אחר לא הסתובב שם. בכלל, לא ראיתי הרבה אנשים שמשום מה ציפיתי שיגיעו. כנראה שהפסטיבל, שמטרתו הייתה להוציא את עכברושי העיר המפוחדים ממחילותיהם, לא הצליח לפתות את כולם. בכל אופן, ראיתי הרבה חולצות פלאנל, כובעי גרב וצמות נספח(אותו טאצ' פריזורי שכיכב בתחילת שנות התשעים, נעלם ואז זכה לתחייה בקרב מטיילים שנדפקו על הארי קרישנה).
שכבתי בשמש על שמיכה וקראתי את הברלינאי האחרון של יורם קניוק. התחלתי לקרוא את הספר עוד בסטודיו בשעה שאריק דוקר אותי במקצועיות רבה, אך מן הסתם היה לי יותר קל באמת להתרווח ולהתענג על הספר בחוץ באוויר הצח מאשר בפוזיציות לא הגיונות על כיסא המקעקע, כשכל רגע אריק שואל אם כבר הגעתי לפיסקה כזו או אחרת.
הטיפות לא עבדו. כלומר, כנראה עבדו רבע-משרה, כי ראיתי את העננים באופן שונה, כאילו היו אותיות וציורים עשויים ממרשמלו, וכי האותיות ריקדו קצת על הדף בזמן שקראתי, אבל לעלות זה לא עלה. כנראה עבר זמן רב מדי אז שיוצרו באיזו מעבדה אי שם ביבשת הישנה. דווקא שם, בערב של נינג'ה טיון בקרויצברג, הן עבדו מצוין, אבל זה היה מקום אחר וזמן אחר. המבנה המולקולרי אולי אינו משתנה לעולם, אבל דברים אחרים כן.
בין לבין, ראיתי הופעות של יונתן כנען, עמית ארז, ואביב מארק המעולה. הראשון גרם לי לרחם מעט על בני המין הגברי. למרות המראה שלו(girl boner, אלא מה) נשמע שהבחור אכל כאפות לא קטנות מבנות המין היפה אך המרושע, וההופעה הייתה כמו ניתוח ארוך של משחק שח-מט שכולו פרידה וההתבכיינות הנלווית אליה. עמית ארז דווקא הפתיע לטובה, לפחות אותי.
אחרי שסיימתי עם קניוק, עברתי לאוסף מאמרים והרצאות של הפיזיקאי ריצ'ארד פיינמן, כך שלא הצטערתי על הכשלון הכימי של הבוקר. בשלב כלשהו של היום, חלף על פניי נער שלמראה אדם שקוע בספר כנראה לא היה יכול להתאפק וצעק, "בסוף הוא מת!"
למעשה, פיינמן מת כשהייתי בת חמש. למזלנו, הוא השאיר לנו ספרים משובחים במיוחד, ותיאוריות מרתקות באלקטרודינמיקה.
כשהסתיים הפסטיבל והתחלנו להתקפל לכיוון האוטו, צץ לו בחור וביקש טרמפ חזרה לת"א. הצד האמהי שבי, שלרוב אינו קיים, לחץ עליי להסכים. כנראה המוח שלי טוגן בשעות בהן שהיתי בשמש. הודעתי לו שייאלץ להשתתף בדלק באופן סמלי. קיוותי שזה ירתיע אותו, אבל הוא דחף לידי את הכסף, חייך, ועקב אחרינו במעלה ההר.
הטרמפיסט הנלהב התגלה כטעות גורלית, מאחר והוא לא סתם את הפה לרגע כל הנסיעה, וממש במקרה, מדובר בבן אדם הכי משעמם עלי אדמות. ניסיתי לרמוז לו בנימוס שאני אוהבת להרהר בשקט מופתי בשעת נהיגה, אך הוא היה בשלו, ומצאתי את עצמי נסחפת אחריו לדיונים שאין לי עניין לנהל אותם.
לורי הציבה חזית קשוחה יותר, ושלפה את הספר של שונאת הגברים האולטימטיבית, לידיה לאנץ'.
כאשר ניסה לדובב גם אותה, ענתה לו שהביאה ספר ואין לה כל עניין לדבר איתו. נותרתי לבד במערכה, מתחרטת על כך שאי אפשר לקרוא בזמן נהיגה.
לטרמפיסט גם היו טענות לגבי המוזיקה שליוותה את המסע הארוך הביתה.
"אתה תייר ברכב זה", הודיעה לו לורי. "אתה לא יכול לבוא בטענות כאלה".
ניסיתי להיות השוטר הטוב, אבל משום מה לא היה ביכולתי להתאפק ולשחק אותה נחמדה. הוא קדח לי חור בראש, שמתוכו היו יכולים להזרים מספיק נפט כדי להפוך את ישראל למעצמה אמיתית.
"אלה הפסקולים שהאוטו אוהב", הסברתי לו. האוטו לא אוהב אנשים שיש להם בעיה עם Bad Religion. במיוחד האלבומים המוקדמים יותר שלהם. תגיד תודה שאנחנו לא שומעים כאן Blood for Blood, בן אדם.
בסופו של דבר, הגענו בשלום הביתה, ואת הטרמפיסט המזדמן שיחררנו בפאתי אבן גבירול.
