להקיא
אני מרגיש בחילה פיזית בגלל הסיפור הזה.
הליד של הסיפור בעיתון: שופט המחוזי משה דרורי נמנע מלהרשיע אברך שדרס במודע קופאית בחניון, כדי לא לפגוע בסיכויי הנאשם להתמנות לבית הדין הרבני. עוד קבע: "הפרשה היטיבה עם הנפגעת"
הקריאה של הדברים של נמרוד ושל דורה רק מחמירה אותה.
ואפצח בתחינה גדולה - להחליף את העם! ה"מורמים" מעם! (כי העם דווקא בסדר).
---------------
יצא לי לקרוא אי אלו דברים בנושא בכל מיני בלוגים. הדברים של רון ניולנד צדו את עיני:
"את התרומה הקטנה שלי לביקורת על פסק הדין הזה אני רוצה להביא מהכיוון של המחקר שעשיתי על תפיסת התשובה בתלמוד. כתבתי על זה לא מעט כאן, בעיקר תוך התבססות על הסוגיה מסוף בבלי יומא - הסוגיה המרכזית בספרות הרבנית הקלאסית על נושא התשובה.
"השופט דרורי החליט לא להרשיע את הנאשם שכן הוא האמין בכנות תשובתו. הוא מסתמך בכך על הלכות התשובה של הרמב"ם. אולם למעשה, אם אנחנו קוראים את ההתייחסות התלמודית לתשובה (שעליה מתבסס הרמב"ם עצמו כמובן), אנו רואים שמבחינת התלמוד התשובה היא עניין פרטי - כלומר יכולה להיעשות אך ורק על חטאים שבין האדם למקום או בין האדם לעצמו! חטאים שנעשים בספירה הציבורית או שמערבים את הזולת - חטאים כאלה לא יכולים להיות מכופרים אך ורק על ידי התשובה. קריאה מדוקדקת של הסוגיה בסוף מסכת בבלי יומא מצביעה על כך באופן ברור (אם כי מורכב).
"שכן התשובה, וחז"ל הבינו את זה יפה מאוד, משפיעה בסופו של דבר אך ורק על האדם שעושה אותה! ולכן ברגע שמעורב מישהו אחר, העובדה שמחולל הנזק עשה או לא עשה תשובה אינה משפיעה באופן ישיר על הניזוק ועל הנזק שלו! מעבר לכך, ברגע שהעבירה נעשית בפרהסיה, הרי היא כבר בגדר "חילול השם". ובמונחים מודרנים - היא מחללת את הערך של הצדק, ולכן תשובתו וחרטתו של אחד הצדדים, כנה ככל שתהיה, אינה יכולה להספיק! העונש, שמבטא במקרה הזה את הצדק, חייב להיראות"