It's ok to be just ok.
זה זמן מה שאני קצת מרחפת (ויש כאלו שיגידו שזמן זה נמשך כבר שלושים ושתיים שנה, אבל אתעלם מהם). מאז שחזרתי מחופשת הלידה והשתלבתי מחדש בשוק העבודה, אני מרגישה שאני קצת נעלמת. זו מגמה כללית בעולמי כרגע, מאוד לתרגי, מאוד איטי ולא זז, מאוד מדוכא.
ומכיוון שאני לא מוכנה שזה יתבטא ביואב, מקור אושרי ודאגותי, ואני במקסימום תפקוד עבורו, זה התבטא לצערי בעבודה שלי ובשאר תחומי החיים.
עד כדי כך שפוטרתי מעבודה אחת עקב "חוסר ביטחון ומיקוד".
שלושה שבועות של סחרחרת חוסר ביטחון, התקפי פניקה, שברון לב, "מה אני בכלל עושה במקצוע הזה", פקפוק טוטאלי במה שאני עושה בחדרי טיפולים וביכולות שלי באופן כללי (מי בכלל שולח אותי לעבוד עם אנשים? אני צריכה להיות במחקר, לגלות נתונים ועובדות, לא ליצור אינטראקציות מכוונות).
עד ללפני יומיים. התקף פאניקה מסיבי. בכי, התנשמויות, רעד.
והחלטה.
אני יעל. אני גרועה בתקשורת עם אנשים. אני רוצה לא להיות גרועה בזה, ואני רוצה לעזור לילדים לתקשר אחד עם השני ואיתי.
יש מטרה, עכשיו רק צריך להשיג אותה. יש כלים, אני רק צריכה לגשת אליהם, להשתמש בהם. והכלים האלו גם כוללים פניה לאנשים אחרים.
אז יש עבודה חדשה, בתקווה יותר טובה, אם אני אוכל לפנות להדרכה נוספת.
וגולת הכותרת: פניתי למדריכה שלי במשרד החינוך בבקשת עזרה.
אני מאוד מאוד מאוד מתקשה לבקש עזרה, ולהודות בקושי. אבל אני גם מודעת מאוד לקושי. אז פניתי אליה ואמרתי "אני חשה חוסר ביטחון, אני לא בטוחה שאני נותנת את הטיפול הטוב ביותר שמגיע לילדים". והיא ענתה "זה בסדר לחוש חוסר ביטחון, את נותנת את הטיפול הטוב ביותר שאת יכולה כרגע, השתמשי בחוסר הביטחון ככלי, במקום לתת לו להכשיל אותך ולהעמיק".
והיא צודקת. אני לא מרשה לעצמי לחוש חוסר ביטחון כי אני חווה אותו ככישלון. ומכיוון שאני חשה חוסר ביטחון רוב הזמן...(השלם את המשפט).
אז אם אני כן ארשה לחוסר הביטחון להתקיים, ואשתמש בו כמנוף ללמוד, להשתפר ואכסה אותו, הוא יקבל מקום ויקטן.
העניין הוא להחליט לעשות במקום לשבת מדוכאת.
דיכאון יכול לגרור מטה. מאוד. הביטוי שלו לא פוגע רק בי, אלא גם בעבודה שלי, ושם אני לא מוכנה שזה יקרה. ואם פעילות ואנרגיה ישפרו את מצבי- אז זה מה שאני אעשה.