הבעיה שלי עם מחקרי התזונה והממסד הרפואי
קודם כל קצת דברים שצריך לשים על השולחן לפני שאני מתחילה.
1. אני טבעונית.
2. אני לא הולכת לדבר על מוסר, זה דיון אחר לגמרי.
3. אני שייכת לכת מתנגדי החלב (מסיבות שיוסברו עוד מעט).
קצת רקע על עצמי ומה הביא אותי עד הלום
התזונה שלי היתה רגילה לחלוטין עד בערך שנת 2003-2004. תמיד הייתי מאוד חולנית. הדברים היחידים שסבלתי מהם באופן רשמי היו אלרגיות לכל דבר ורגישות ללקטוז (סוכר החלב), שההנחיה לגביה היא להמנע מחלב ניגר ומעדני חלב אלא אם משתמשים בתוסף שמכיל לקטז (האנזים שמפרק את הלקטוז וחסר אצל חלק מהאוכלוסיה, מה שגורם לרגישות ללקטוז). עם הרגישות ללקטוז הסתדרתי. זה לא מפריע לאכול גבינות ויוגורטים וחלב ניגר בכמות קטנה היה בסדר או שמשתמשים בכדור. במקרה הכי גרוע זה עושה קצת כאב בטן. האלרגיות זה מה שהרס לי את החיים. מגיל צעיר מאוד סבלתי מאטופיק דרמטיטיס. פירוש המונח הוא "תופעה חסרת שם". הרפואה המודרנית חסרת אונים מול הדבר הזה. למי שלא מכיר, זה מתבטא בפריחות קשות על הגוף, מגרדות בטירוף ומפחידות מאוד את הסביבה. הדבר היחיד שעוזר זה סטרואידים ויש לזה מחיר בריאותי משלו. כל הילדות היתה רק לנסות משחות שונות, לקחת כדורים נגד אלרגיה שמפסיקים לעבוד אחרי שבועיים, לנדוד מרופא לרופא כדי שכל אחד יתן עצה חסרת טעם אחרת (תלבשי רק כותנה, נסי סבון בלי סבון... בולשיט). מומחה ל"ריפוי טבעי" (עלאק) נתן לי תוספי תזונה שגרמו להחמרה והביאו אותי לחדר מיון. במצב הזה אנשים מנסים הכל ובאמת ניסיתי הכל. יש כאלה שאצלם הדבר הזה חולף בגיל ההתבגרות. אצלי זה רק החמיר. בצבא זה הוריד לי פרופיל - עד כדי כך. נאלצתי להפסיק לנגן בקלרניט כי התחילה לי פריחה על השפתיים. אין ספק שהחיים שלי היו היום במקום אחר בלי הדבר הזה.
במקביל התחילו לי בעיות נשימה. האבחנה - אלרגיה לקרדיט אבק הבית. זה לא היה אסתמה, אבל היו המון שיעולים ותופעות של קוצר נשימה. וזה הלך והחמיר עם השנים עד למצב שכל לילה הייתי שוכבת ומשתעלת חצי שעה ויורקת ליחה עד שהייתי מצליחה להרדם.
חוץ מזה, הייתי כל הזמן חולה. כל הצטננות הכי קלה היתה גורמת לסיבוך של ברונכיט שחייבה טיפול אנטיביוטי, וגם הטיפולים הלכו והחמירו. וזה היה קורה חמש שש פעמים בשנה. השנים התקדמו ובגיל 20+ בדיקות הדם שלי התחילו להראות כמו של אשה ממוצעת בת חמישים. הרופא התחיל לדבר על תרופות להורדת כולסטרול, אבל למי אכפת מכולסטרול כשהוא לא יכול לנשום בלילה?
זו היתה אני בגיל 30. אחרי אין ספור טיפולים קונוונציונלים ואלטרנטיביים. היה אחד אלטרנטיבי שעלה הון כסף, עזר לזמן מה, אבל אחר כך הכל חזר. ואז עבר עלי חורף קשה במיוחד. בעיות הנשימה היו כל כך חמורות שהרופא כבר נתן לי משאפים שמיועדים לאסתמתים. אין שום תרופה נגד אלרגיה שעושה לי משהו. כמות הנוזלים בריאות שלי מתחילה להזכיר חולי CF במצב קל, ואני כבר חושבת על התאבדות. (ברצינות).
יום אחד ראיתי בפורום חיות מחמד של YNET הודעה של מישהו שרצה למסור את הכלבה בגלל אסתמה של הבת שלו. מישהי הגיבה לו שם וכתבה שלפני שהוא מעיף את הכלבה מהבית שינסה לערוך לבת חודש בלי מוצרי חלב, כי אולי זה יעזור. היא נתנה את עצמה בתור דוגמה ואמרה שהתפתחה לה אסתמה, ואחרי חודש בלי מוצרי חלב האסתמה נעלמה והיא יכלה לשמור את הכלבה האהובה שלה. היא הוסיפה שחשוב לחכות חודש כי לגוף לוקח זמן להתנקות.
קראתי את זה ואמרתי לעצמי שאת זה עוד לא ניסיתי. לא היה מה להפסיד. זה לא טיפול פולשני, זה רק להמנע ממוצרי חלב ובמקרה הכי גרוע זה לא יעבוד. סיימתי לאכול את מוצרי החלב שהיו לי בבית, סימנתי את התאריך והתחלתי לספור חודש.
ההתחלה היתה די קשה. מוצרי חלב היו חלק חשוב בתזונה שלי עד אז והייתי צריכה למצוא דברים אחרים לאכול. גם לא היה נראה שזה עוזר. גם אחרי כמה ימים בלי חלב היו לי אותן בעיות נשימה, אבל אמרתי לעצמי שצריך לעשות את הניסוי עד הסוף, ואז נעשה עליו V ונמשיך הלאה.
אחרי שלושה שבועות הפסקתי להשתעל בלילה. אחרי חודש התחלתי להרגיש טוב. קצת קשה לתאר את ההרגשה שבה פתאום נעלם משהו שהיה כל כך כרוני וחלק מהחיים עד שלא הרגשנו שהוא שם, ופתאום הכל הרבה יותר טוב. החלטתי להמשיך את הניסוי עוד קצת. אחרי עוד כמה זמן שמתי לב שאין לי פריחה. לקח לי זמן לשים לב לזה כי בחורף תמיד יש קצת פחות אטופיק דרמטיטיס, אבל כבר התחיל האביב והאטופיק נעלם לגמרי. אחרי שלושה חודשים הלכתי לעשות בדיקות דם שגרתיות ונדהמתי לגלות שכל הערכים שהיו גבוהים מדי (כולסטרול, טריגליצרידים) פתאום התאזנו ויושבים יפה באמצע הסקאלה. בבדיקה הקודמת הרופא כבר התחיל להזכיר תרופות, ועכשיו הכל תקין. עברו עוד כמה חודשים, ושמתי לב שאני כבר לא חולה. אם אני מצטננת זה חולף תוך יום. לא נמשך שבוע, אין יותר סיבוכים של ברונכיט, אני כבר לא מקבלת אנטיביוטיקה פעם בחודשיים. אחרי שנה קלטתי ש 90% מהבעיות הבריאותיות שלי נעלמו ואינן. החיים שלי השתנו.
לסיום הסיפור - הגעתי לטבעונות בהדרגה. בהתחלה בנסיון לפתור את הבעיות הבריאותיות שנותרו (עזר לחלקן), ואז כבר הכרתי טבעונים ושמעתי את האידאולוגיה שלהם, וגם זה נכנס לעסק - אבל זה לא קשור לנושא הבריאותי ולפוסט הזה. אני כיום בערך 6 שנים טבעונית.
ולנושא - הבעיה שלי עם מחקרי תזונה ומהממסד הרפואי.
עד גיל שלושים הייתי לדעתי אצל עשרות רופאים. רופאי משפחה, רופאי עור, רופאי אף אוזן גרון, אלרגולוגים. אמא שלי עבדה בבית חולים אז היא לקחה אותי למומחים הכי גדולים שם. כולם השתתפו בצערי ואמרו שאין מה לעשות נגד אלרגיה. אף לא אחד מהם הציע לנסות להמנע ממוצרי חלב. אפילו לא הרופאים שאבחנו לי את הרגישות ללקטוז! לא, הם רק הסבירו איך למרות זאת ניתן להמשיך לצרוך מוצרי חלב. כאילו זה לא היה הסימן הראשון שהגוף שלי נתן שהוא לא רוצה את הדבר הזה.
גם כשישבתי אחרי שנה בלי חלב אצל רופא המשפחה (הייתי אז אצל רופא באמת מעולה) והסברתי לו שהוא לא ראה אותי כבר הרבה זמן כי הפסקתי לשתות חלב, והפעם האחרונה שקיבלתי ממנו אנטיביוטיקה היתה בגלל פצע שהזדהם ולא ברונכיט גם היא קשורה לזה, הוא לא התרגש בכלל. רק שמח שבדיקות הדם שלי הסתדרו.
בסדר, חשבתי לעצמי, אני מקרה בודד ונדיר. הם לא יכלו לדעת. אני והבחורה מ YNET שתינו מגיבות רע לחלב, אבל זה בוודאי רק מעט אנשים. אני מסתכלת סביבי וכולם בריאים. חוץ מהמבוגרים שכמעט כולם על כמה תרופות שהם לוקחים באופן קבוע, ואסתמתים עם משאף צמוד, ואלה שכל צינון קטן מפיל אותם לשבוע, אבל חוץ מהם כולם בסדר (בלי לספור את שאר המחלות, ומדהים כמה אנשים חולים. המונים).
ואז התחלתי כאמור להסתובב עם טבעונים. וגיליתי משהו מוזר. מסתבר שיש עוד אנשים שלא צורכים מוצרי חלב, והם עושים את זה מטעמים אידאולוגים. (אני לא מדברת פה על מוסר, זה ציון עובדה). וכשסיפרתי להם על כל הבעיות הרפואיות שנעלמו לי כשהפסקתי לצרוך חלב הם פתאום אמרו - רגע... גם לי היו בעיות נשימה. ובאמת הרבה יותר טוב לי מאז שאני טבעוני. ואחרים סיפרו שהיה להם אטופיק דרמטיטיס כמו שלי, וגם להם זה נעלם. ועוד אנשים דיווחו שהם כמעט לא חולים מאז שנהיו טבעונים. להבדיל ממני, הם הורידו מוצרי חלב ביחד עם עוד מזונות מהחי, אז הם לא יכלו לקשר את זה דווקא לחלב. ואז שמעתי שיש איזה רופא (ד"ר אבני, שאני לא מחסידיו) שכבר שנים צועק נגד מוצרי חלב ובתגובה העיפו אותו מקופת חולים. וחוץ מזה, ברפואה הסינית (שהיא לא משהו מדעי) מקשרים חלב עם ליחה מוגברת. וזה בדיוק מה שהיה לי.
המידע שם! יש המון אנשים שחלב עשה להם לא טוב. איך יכול להיות שהמידע הזה לא הגיע לרופאים שלי? שאף אחד מהם לא הציע לי לנסות לראות אם חלב מזיק לי? איך יכול להיות שהם לא מציעים את זה לכל אדם אסתמתי? לכל מי שסובל מאטופיק דרמטיטיס? לכל מי שיש לו כולסטרול גבוה? לכל מי שחולה הרבה? לכל מי שלרפואה הקונוונציונלית אין מה להציע לו ואין לו מה להפסיד ולנסות ולגלות אם הוא רגיש לסוג מזון מסוים? למה הייתי צריכה לסבול 30 שנה עד שאראה במקרה הודעה אנונימית בפורום שנכנסתי אליו כי אימצתי חתול? אולי לא הייתי חיה היום אילו לא הייתי במקרה רואה את ההודעה הזו.
איפה כל המחקרים שמראים את המקרה שלי? אלה שילמדו שחמישה אחוז מהאוכלוסיה סובלים מבעיה דומה? אולי עשרה אחוז? אולי עשרים אחוז? יש הרבה מבוגרים שרגישים ללקטוז, איפה המחקר שבדק אותם?
אז מסתבר שיש מחקרים שם בחוץ. המון מחקרים. וכל מיני אנשים שאני מדברת איתם על זה שולפים אותם כדי להראות לי שאני טועה. כי המחקרים האלה מפריכים את המיתוס על הקשר בין חלב לליחה.
הנה דוגמה אקראית: הקשר בין חלב לליחה במבוגרים. קישור שמישהו נתן כדי להראות שהמחקר הפריך את מה שאני אומרת.
אז מה יש לנו שם? מתנדבים שחולקו לכמה קבוצות. חלק קיבלו חלב, חלק תחליף, הם נשאלו על האמונות שלהם בנושא. כמות הליחה שהם הפיקו נמדדה (איכס). והמחקר הוכיח שאלה שהאמינו שחלב מזיק להם דיווחו על יותר ליחה אחרי שתית חלב אבל בפועל לא היה שום שינוי בכמות הליחה שלהם. לכן המיתוס הופרך.
מבחינתי זה מאוד מוזר. אני דוגמה חיה לקשר הזה. מובהקת. כמוני יש עוד לא מעט אנשים. למה במחקר הם לא גילו את זה אפילו על אדם אחד? או שניים? הייתי רואה שמצאו את זה על שני אנשים הייתי אומרת, "אולי זה האחוז באוכלוסיה שחלב משפיע עליו ככה". אבל אם הם לא מצאו כלום. אולי משהו לא בסדר במחקר?
היה מחקר אחר, מוצלח יותר, כי הייתי צריכה ממש להכנס לקרוא את המחקר עצמו כדי לזהות את הכשל שהוביל לתוצאות הידועות מראש. אבל לא מצאתי את הקישור אליו, אז אני לא יכולה להתייחס אליו פה. במחקר הזה מספיק לקרוא את התקציר בשביל לראות מה לא בסדר.
1. הם בדקו רק על 60 איש. יכול להיות שזה נחשב למדגם מייצג סטטיסטית, אבל לדעתי כשלא יודעים מה מחפשים צריך לבדוק על יותר אנשים. אבל זו לא הנקודה הבעייתית באמת.
2. הם בדקו את זה במשך עשרה ימים. המשפט מנוסח מסורבל אז אני לא מעתיקה, אבל זה מופיע שם בשורה השניה. מאיפה הם שלפו את המספר הזה 10? למה רק עשרה ימים? מי החליט שעשרה ימים זו התקופה המתאימה לבדוק השפעות של חלב? עלי עברו שלושה שבועות "נקיים" עד שהתחלתי להרגיש משהו. הבחורה מ YNET הרגישה הטבה אחרי חודש. למה הם בדקו את זה במשך עשרה ימים בלבד? אולי בגלל זה הם לא מצאו תוצאות?
3. הם בדקו קשר ישיר בין שתית חלב להפקת ליחה. אצלי הקשר היה לגמרי עקיף. אילו חצי שעה אחרי מוצרי חלב היתה לי התקפת שיעולים הייתי שמה לב לקשר הזה בעצמי שנים קודם.
4. המתנדבים היו בריאים. "healthy adults". אותי לפני גיל 30 לא היו לוקחים למחקר הזה. אם הם בריאים, כנראה חלב לא עושה אותם חולים. יכול להיות שעל 50% מהאוכלוסיה חלב משפיע ככה, אבל אם את קבוצת המחקר לוקחים מ 50% האחרים, המחקר לא יראה כלום. מחקר רציני צריך לקחת אנשים *חולים* ולהוריד להם את החלב מהתפריט, לראות מה ההשפעה. זו לא חוכמה לקחת אנשים שידוע מראש שאין להם בעיה עם חלב ולבדוק עליהם.
המחקר האחר היה באמת מוצלח יותר כי אם אני זוכרת נכון בדק את זה על 30 מתנדבים גברים בריאים, במשך שבועיים בלי להדביק אותם קודם ברינו וירוס, והוא הראה את אותן התוצאות. אבל סבל מאותם כשלים.
אז איך זה שביקורת העמיתים לא שוללת את המחקרים האלה? למה הם לא נופלים שם? אבל מי מבטיח לי שהעמיתים יודעים לזהות את הכשלים האלה? יותר מרופא אחד אמר שאם מטופל חושד שהוא רגיש לחלב אז הוא ממליץ לו להמנע לשבועיים ולראות מה יקרה. אבל שבועיים זה לא מספיק.
ואנשים עוד מגדילים לעשות ואומרים שמי שרגיש לחלב לא צריך לשתות חלב. אבל איך אדם יכול לזהות שהוא רגיש לחלב אם אין בדיקה כזו, ואם הרופא מטעה אותו? הוא ינסה שבועיים, יראה שלא קורה כלום ויחזור לצרוך חלב. זאת אומרת - אף אחד לא יכול לדעת אם הוא רגיש לחלב עד שהוא לא ממש מנסה להמנע למשך תקופה. וזה אומר שאין באמת סטטיסטיקה על כמה אנשים מהאוכלוסיה רגישים לחלב. ואם יש סטטיסטיקה היא לא נכונה. אני לא אהיה בתוכה. ואם אני לא שם, אני לא יודעת כמה אנשים שצריכים להיות שם לא נמצאים שם.
עד כה לא ראיתי מחקר שאני יכולה להעיד עליו שבאמת בדק את העניין בצורה יסודית. אני לא מתיימרת לומר שעברתי על כולם. יש לי עוד דברים לעשות בחיים. אבל המחקרים שראיתי, כל אחד נפל במקום אחר. והם כולם התמקדו בנושא אחד ספציפי והתעלמו מהשפעות כלליות יותר שיכולות להיות. אם כל המוני העמיתים האלה שעוברים על המחקר ומנסים לשחזר אותו לא עברו את מה שאני עברתי, יכול להיות שהם באמת לא יודעים לשים את האצבע על הבעיות, והם יפלו באותם המקומות כשהם יערכו את המחקר בעצמם. וכך מחקרים כושלים מהווים רפרנסים למאמרים שמפריכים את הקשר בין חלב לבעיות שונות, הם מהווים בסיס למחקרי מטה אנליזה, הם עומדים מול העיניים של הרופא שמטפל בילד אסתמתי ולא טורח לומר להורים שאולי כדאי לנסות. הוא מודאג שלילד יהיה חסר סידן, אז הוא לא אומר כלום ורק נותן משאף. והם מוטחים בי כשאני מעיזה להמליץ למישהו שסובל מהבעיות שאני סבלתי לנסות חודש בלי חלב, וצועקים עלי שאני מעודדת את המיתוס שכבר הופרך. הנה המחקר! שלא בודק את הדבר הנכון על האנשים הנכונים.
ובינתיים אנשים במצב שאני הייתי בו ממשיכים לסבול כי אף אחד לא טורח לספר להם שאולי חלב הוא המקור לבעיה שלהם. שאין להם מה להפסיד אם ינסו רק חודש בלי.
בעיה נוספת של מחקרי תזונה היא שרובם בודקים דברים בצורה מאוד נקודתית. למשל, ההשפעה של חומר X על סרטן ספציפי כלשהו. הם לא מנצלים את זה כדי לבדוק אם חומר X השפיע על גורמים נוספים אצל הנבדקים. הם לא מנסים לראות אילו עוד גורמים אצל הנבדקים אולי השפיעו על הסרטן הספציפי הזה. וזה ברור, יש להם מגבלות תקציב ומגבלות כוח אדם. המשתנים מאוד מאוד מסובכים לניתוח והם חייבים להתמקד. אבל הם מפספסים.
ד"ר קולין קמפבל, שערך את מחקר סין השנוי במחלוקת, התייחס לביקורת שהוא קיבל בספר שהוא הוציא. והוא טוען בדיוק את זה. המדענים ממוקדנים בתופעות ספציפיות. הם מחפשים את החומר הבודד שמשפיע. אבל ד"ר קמפבל טוען שהחומר הזה לא בנמצא. זה המכלול שמשפיע על בריאותינו, לא חומר אחד ספציפי. כדוגמה הוא נתן את תושבי אי יווני כלשהו, שמתישהו במהלך המאה העשרים התגלה שהם כמעט לא סובלים מהמחלות המערביות (בעיות לב, סרטן וכו'). יש את זה שם בשיעורים נמוכים מאוד יחסית למקובל במערב. ניסו המדענים לחפש את תרופת הפלא וגילו שאותם תושבי אי יווני צורכים הרבה שמן זית משובח. ומאז התחילה היסטריית שמן הזית בעולם. אומר ד"ר קמפבל, שמן זית אולי טוב יותר משמנים מזוקקים אחרים, אבל זה לא העניין. אותם תושבי אי אכלו הרבה מזון צמחי טרי, עבדו בעבודות פיזיות, האוויר שלהם היה נקי וזה ההסבר לבריאותם הטובה. זה המכלול, לא המוצר האחד שלא היה נפוץ עד אז במערב.
לראיה לדבריו הוא אומר, התרבות המערבית הגיעה בינתיים לאותו האי, תושביו התחילו לאכול ג'אנק והמעיטו בפעילות הגופנית, ולמרות שהם עדיין צורכים את שמן הזית המשובח שלהם, הם כבר חולים כמו במערב.
ד"ר קמפבל בא מהממסד המדעי, למד באוניברסיטה מערבית, ערך מחקרים בפרקטיבות מערביות, היה חבר בוועדות שונות. הוא לא כוהן תזונה מטעם עצמו או מישהו שלמד רפואת אליל בגינאה החדשה. והוא חושב שיש בעיה באופן שבו מבצעים מחקרי תזונה. ולא רק הוא. בשנים האחרונות נחשפתי ליותר ויותר רופאים בוגרי המוסדות המכובדים לרפואה שחושבים שהמדע לא מספק את התשובות בשטח הזה ושהנסיון הקליני שלהם עם המטופלים שלהם לא תואם את תוצאות המחקרים.
זו הסיבה שאין לי אמון בתחום הספציפי הזה של המדע. כי נפגעתי בעצמי, כי ראיתי אחרים שנפגעו, כי שמעתי על יותר מדי מקרים שבהם אנשים החלימו ממחלות קשות בזכות שינויי תזונה וזה לא הזיז לאף אחד שיכול לבדוק את העניין לעומק וכי זלזלו יותר מדי פעמים בחוויה האישית שלי תוך כדי שנופפו לי לפנים במחקרים לא טובים.