על שני טקסטים
ספר בראשית שוב איתנו, ולדעתי זו כבר השנה השלישית שפיסת טקסט מתוך פרשת השבוע בולטת מול עיני וגורמת למחשבותי לנדוד (לא תופעה חיובית במיוחד כשצריך להתרכז בטעמי הקריאה, אבל לומדים לעבוד עם זה). בפרשה האחרונה (וירא, עבור אלו מאיתנו שאינם עוקבים) היו כמה קטעים שגרמו למחשבותי לנדוד קצת.
הקטע הראשון היה הסיפור עם לוט ובנותיו. במשך שני לילות רצופים משקות הבנות את לוט לשוכרה ושוכבות איתו. והוא - לא זוכר, לא יודע. עכשיו, התסמינים הפיזיים תואמים בהחלט את המקובל - מישהו שותה, עושה שטויות ובבוקר לא זוכר כלום. גם החיבור של אלכוהול ומין הוא אוטומטי מאוד. מה שקצת טלטל אותי הייתה העובדה שבסופו של יום, אלה הבנות של לוט, אלה שהוא מכיר מאז גיל אפס והקשר המרכזי שלו למיניות שלהן צריך להיות עם מבט זועף ונבוט גדול. גם אם הבחור שיכור מהתחת - משהו צריך להזין את הדחף המיני הזה - לא כל שני שיכורים ימצאו את עצמם במיטה גם אם אחד הצדדים פחות שיכור ופועל במודע. מאיפה זה הגיע כאן? למזלי, אני עובר על הקטעים שאני קורא בבית הכנסת לפחות פעמיים (פעם אחת כדי להכין, בפעם השנייה כדי להקריא מול הקהל) כך שאת התשובה יכולתי למצוא קצת קודם, כשהמלאכים באו לבקר את לוט. אנשי סדום מחפשים קצת אקשן ורוצים להכיר מקרוב את שני האורחים. במקום לעמוד כמו גבר ולהכריז שמי שמתקרב דמו בראשו, או להתחנן על חייו, או אפילו להצטרף להמון - לוט נוקט בפעולה משונה להחריד - הוא מציע להמון הזועם והסקרן אטרקציה אחרת - שני אורחים? יש שתי בנות. הן גם לא משומשות כך שתוכלו לספק את יצר הסקרנות שלכם. לא תיקחו? כאן לוט מפסיק להיות אבא ועובר לראות בבנות שלו אובייקט מיני. קשה? מסוכן? זה בסדר, כל מה שצריך הוא להורות להן לפתוח רגליים. אחרי שהרעיון הזה נכנס לראש, הוא לא הולך לשום מקום. הוא מכה שורשים וצומח, עד לרגע של שכרות.
הקטע השני הוא אנקדוטה - כשאלוהים מבטיח לאברהם בן טורח המקרא לציין ש"חדל להיות לשרה אורח כנשים". כך מועצם הנס בכך ששרה העקרה יולדת. מה שאותי עניין הוא מה שקרה פסוק וחצי לפני כן - "וירפא אלוהים את אבימלך ואת אשתו ואמהותיו וילדו. כי עצור עצר ה' בעד כל רחם לבית אבימלך" - בעצם, זה בדיוק מה שקרה לשרה, מסתבר שהנס הספציפי הזה לא פועל בקנה מידה קטן - היה צורך ליצור מגיפת עקרות ולרפא אותה כדי לכלול בעניין את שרה. אני חושב שמוצא חן בעיני הרעיון לפיו אלוהים לא טורח לכוון במדוייק את מעשיו - צריך לרפא את שרה? זה בא עם עוד כמה נשים בצד. האנשים בבבל מגזימים קצת? נמחק את העולם. קורח מדבר שטויות? משה ואהרון צריכים להתחנן על כל העדה, ובסוף הולכים קפוט מאתים וחמישים איש. לדעתי, יש משהו מאוד מרגיע בהגזמות האלוהיות האלה - לפי הגישה הזו אין צורך לתהות אם אנחנו בסדר או לא: כשאלוהים כועס אי אפשר לפספס את זה. תראו כמה זה עבד טוב למלחים שהבריחו את יונה.
ואחרי פרשת השבוע, לטקסט השני עליו רציתי לדבר, וזו המלצת אי-קריאה, למרות שהסכנה שמי מהקוראים כאן יחשוב על קריאת הספר הזה נמוכה.
נתקלתי אי אז בספר בשם "אלימות בעולם קסום" של ד"ר דינה שטרן. הספר מבטיח להיות מחקר ספרותי על תופעת האלימות בעולם האגדות. למי שיטרח ויעיין בכותרת ובשני העמודים הראשונים יתברר שהספר נושא שתי תגיות אזהרה לכל חפץ חיים - הספר מתכנן לעסוק במעשייה הנשית (או "נשיית" כפי שהספר מתעקש לכתוב): לא נורא לכשעצמו, אבל עשוי להעיד על נטייה מסויימת לפמיניזם (שזה אחד הרעיונות שביקורת הספרות מיישמת בצורה הכי גרועה) ושלט האזהרה השני הוא ההודעה שהמחקר יעסוק בקריאה "פסיכואנליטית" של הטקסט.
יש בספר הזה כמה וכמה בעיות - בראש ובראשונה: האיות שלו מחריד. אני לא מוכן להתחייב על כך, אבל לפעמים עלתה בי התחושה שהאיות של ש"י עגנון היה מודרני יותר. לא מצאתי הרבה טעויות הדפסה, אבל כן מצאתי לא מעט מקרים בהם מילה שמקול לכתוב בט' נכתבה בת'(השתדלתי למחוק מילים כאלה מזכרוני, אבל נדמה לי שראיתי שם "מיתאפורה", או משהו גרוע לפחות במידה הזו), כאשר האות א' נכנסה למקומות אקראיים ובאופן כללי - הטקסט היה מעופש. מספר שיצא במהדורה מתוקנת ב2002, הייתי מצפה לקצת יותר. למעשה, גם מספר שיצא ב1986 (שנת ההדפסה המקורית) אני מצפה ליותר.
בעייה נוספת היא, כפי שציינתי, הבחירה האסטרטגית בקריאה פסיכואנליטית. מעבר לכך שהפסיכואנליזה לא נועדה לקרוא טקסטים ולכן מקומם של ניתוחים כאלה הוא בחוג לפסיכולוגיה (כי הניתוחים האלה אומרים לא מעט על נפש האדם, או לפחות על מה שהפסיכואנליטיקאים מאמינים שהוא נפש האדם, ומעט מאוד על הטקסט עצמו) אז אם כבר בוחרים להשתמש בכלי שכזה, הדבר צריך להיעשות בזהירות ובמקומות המתאימים. המעשייה, מה לעשות - לא נופלת כמעט אף פעם לתוך הקטגוריה הנאותה: מילא לטעון שסלסילת תותים מייצגת את הדחף האירוטי. בסדר, התרגלנו - כמעט כל דבר מייצג את הדחף האירוטי אם הוא רק ארוך, או עמוק, או בוהק, או מוצק, או נוזלי, או מדומיין. אבל לבוא ולטעון שעצם זה שהדרישה לסל *מלא* תותים מעידה על דחף עז ועל הגזמה? ראבאק, יש דברים שפשוט מתחייבים מתוך הז'אנר - הסלסלה חייבת להיות מלאה עד להתפקע כי מספרים את הסיפור הזה בעל פה. ולא מעט פעמים - לילדים. העיניים של סבתא תהיינה ענקיות, הסלסילה מלאה כי צריך להדגיש דברים - שהמאזינים יבינו שיש פה משהו חשוב. כשמנסים להעמיד פנים שזה אחרת זהו אונס של הטקסט רק כדי שיתאים לתיאוריות המפוקפקות מלכתחילה של המבקר.
ולבסוף, אם בטעות קורא כאן מישהו שדווקא מחבב את הגישה הפסיכואנליטית לטקסטים (פגשתי כמה כאלה, את חלקן אני אפילו מעריך ומוקיר) - גם אם נניח שקריאה פסיכואנליטית אלימה בטקסט היא כן משהו לגיטימי, הספר הזה נופל בפרמטר הכי חשוב: אין בו שום אמירה מעניינת. מה שיש שם נראה כמו עבודת פרו-סמינר לא מוצלחת. יש הקדמה סבירה, ומשם "מוטיב! פרויד אומר שהמוטיב הוא ככה, יונג אומר אחרת, אולריק אומר על המוטיב הזה ש... וזה מזכיר לי עוד מוטיב!" וחוזר חלילה. נדמה לי שזה היה אריסטו שהגדיר את השלמות של יצירה ספרותית כמשהו שאי אפשר להזיז או לשנות אף אחד מחלקיו בלי לגרוע מאיכות היצירה - והספר הזה נופל בצורה קשה בקריטריון הזה. בערך חצי מהפרמוטציות שאפשר לעשות עם הפרקים שלו יכולות להתחזות לספר המקורי, ובערך שלושת-רבעי מהפרמוטציות שאפשר למצוא בין תתי-פרקים תהיינה הגיוניות כמו הפרק המקורי. הספר לא מספק שום תובנה מעניינת על מעשיות, על אלימות או על שום דבר אחר ולא נותן שום כלי כדי להגיע לכאלה לבד. הוא אפילו לא מצביע על תופעה חצי מעניינת בנושא.
בקיצור - שומר נפשו ירחק.