the day the music died
בדרך כלל, יום הזיכרון ויום השואה אלה שני ימים שאני נהנה בהם מאוד - יש רדיו נהדר.
השנה, זה לא היה ככה. ביום השואה ניגנו בלופ (בכל שלוש התחנות שבדקתי) את אותם עשרים שירים שיש לי על הדיסק שצרבתי לכבוד אותו יום, מדי פעם שמו משהו אחר - לא קשור ולא מוצלח מאוד. ביום הזיכרון השירים היו פשוט לא משהו בכלל. היום בבוקר, איבדתי סופית את האמון בעתיד המוזיקה בארץ.
ומעשה שהיה כך היה:
בדרכי לאוניברסיטה עשיתי עיקוף קטן כדי להסיע את אחי לבסיס. בעודנו מטפסים את העליות של הדסה מתחיל שיר ברדיו. כמה שניות ואני מזהה את "ציפור מדבר" אבל בגרסה מחרידה. סוף סוף נגמרת גרסת העוועים הזו, ולפני שאנחנו יוצאים לפרסומות, מבטיחה הקריינית שבשובנו ממתין לנו "הפרח בגני". כיוון שחיבתי למוזיקה מזרחית ידועה, אין צורך לתאר את קפיצות השמחה שנאלצתי להדחיק (קשה לנהוג כשקופצים). בכל מקרה, מסתיימות הפרסומות ומגיע השיר. גם הוא בגרסת כיסוי.
עם שובי לביתי הקט, הקדשתי מעט זמן כדי לאתר מי היו המבצעות של השירים. את "ציפור מדבר" ביצעה יהודית רביץ ב"עבודה עברית 2" ואת "הפרח בגני" ביצעה רותי נבון.
בכל מקרה - לא חשבתי מעודי שהאזנה ליהודית רביץ ולרותי נבון תגרום לי להתגעגע לשירה של זאב נחמה ולזו של זוהר ארגוב.