לונאצ'רסקי VS וויידינסקי
בס"ד
מבוא
ויכוח בין לונצ'רסקי, קומיסר לענייניי התרבות ווודנסקי, אחד מעמודים של כנסיה אורתודוקסית המתחדשת מאד מעניין מכמה בחינות: 1. הוא מראה לנו את חתך של מבטים שונים על דת ברבעיה הראשונה של מאה עשרים; 2. הוא מדבר על יסודות של מבט דתי ואנטי-דתי. מעניין, שהצד הדתי כאן תמיד ניסה להעניק לדת משמעות סובייקטיבית, ויריב שלו דווקא חלק על דת כעל פנומן אובייקטיבי.
צריך להגיד כמה מילים על הצדדים בויכוח. הראשון - לונצ'רסקי - בן אדם משכיל, מרקסיסט ותיק, לא תמיד היה עם לנין, אבל בתקופת המפכה, ובמיוחד אחריה היה בעל תפקידים בממשלה סוביטית, איש, שידע עברית ועוד כמה שפות אירופיות. הצד השני - בישוף וודנסקי היה איש, שיזם את תהליך הרפורמה (שבסופה נכשלה) בכנסייה אורתודוקסית ברוסיה, ניסה לעשות משהו דומה לפעילות מרטין לוטר בגרמניה: לבטל נזירות, להפחית את כמות התפילות וכו'. הוא תמך במהפכה עד לתקופת הטרור הגדול של סטלין. האיש מאד אהב את אמנות, וביותר את מוסיקה.
כמישהו, שבמידה מסוימת התפשר עם המשטר החדש, הוא חייב להעניק לו איזו שהיא משמעות, ברוח זמנו הוא בוחר להציג את דת כמשהו סובייקטיבי, פנימי ואינטימי, שבעצם, לא ניתן להוכיח לגמרי בהוכחות שכליות. הטענה העיקרית שלו קשורה לקיום רגש דתי, שדומה, למשל, לרגש לאומנות, לאהבה למוסיקה וכו'. זה קיים לבן אדם מאמין, ואם זה קיים בשבילו - לא ניתן לסתור את זה. בניגוד להנמקה הזאת, יריבו מדגיש שני שלבים בהתהוות הדת:1. טעות מחוסר ידיעה: סתירה בין דחף להיות ולחיות ובין מיתה ממחלה, למשל, שלא היה לאדם אז שליטה על זה, הסתירה הזאת דחפה אותו לומר, שאין מיתה, כי רוח ממשיך להתקיים בעולם. רוח חיים באותו זמן פירושו - נשימה, כי זה מה שנפסק עם מיתה. בתקופות מאוחרות יותר היה טעם חברתי-פסיכולוגי לשמור על הדת: רצון לקבל פיצוי בעולם הבא מצד אחד, ורצון לענשה לרעים - מצד שני.
שניהם מודים בתפקיד של דת להיות לאופיום להמון, ההבדל, שוודנסקי ממשיך ואומר, שאותו תפקיד אקטואלי גם היום, ואילו לונצ'רסקי טוען, שרק בן אדם חולה במחלת מוות זקוק לאופיום, כדי לשכוח את כאבים שלו, וכיום קיימת תרופה נכונה מחלות חברתיות, לעוני ועושק, וזה, כמובן, קומוניזם.
עוד הערה אחת: את מחשבתי כתבתי בכתב רגיל, וכדי להבהיר ציטוטים שיניתי את הכתב במקום ציטוט.
נאום של לונצרסקי
השאלה המרכזית: אם קיים עולם על-שכלי ועל-רגשי.
ניסיון של בן אדם נורמאלי לא מכיר בעולם אחר. מדע מתקדם, ועל אף, שלא השיג את הכול, ניסיון מדעי אומר, שכל חלקי היקום קשורים אחד לשני: חלקים טרם ידועים גם קשורים לחלקים ידועים, כמו מראה ניסיון המדע, שמהשפעה של חלקיקים קטנים של חומר ידענו לפי השפעות שלהם על דברים ידועים, זה מראה, שהכול קשור ובאופן עקרוני לא שונה. לפני, שתיאוריה מוכחת בעובדות קיים שלב של היפותזות והנחות.
ברור שמושג על עולם על-שכלי - שורשו חוץ משכל.
נשאל, אפוא, שתי שאלות: איך המושג הזה נוצר? ולמה הוא קיים עד היום, אפילו בין אנשים משכילים?
נפנה לניתוח של אנימיזם (כל העולם חדור ברוחות וכוחות רוחניות). שני גורמים היו לזה: מיתה ממחלה, שאי אפשר למנוע אותה, ובאותו זמן עתיק כל שכן, התנגשה עם דחף השימור, שהיה חסר כוח נגדה. הגורם השני - ראיה, שבן אדם מת לא נושם: כוח הנשימה הרוח החם שאותו הוא פלט וכל הגוף שלו זז ורואים, שהוא חי, לכן נוצר זיהוי של חיים ונשימה. הזכרנו התנגשות בין דחף השימור ובין מיתה ממחלה, והפתרון היה, שאין שום מיתה, כי רק את הרוח המחייה אותנו נפרד מגופינו וממשיך להתקיים בעולם: לפעמים עוזר ולפעמים מזיק. למה הוא נפרד פתאום? כי ככה הוא החליט ואז ברור, שאין שום סכנה של מיתה, היא רק אמצעי שחרור של הרוח. כך חשב לעצמו בן אדם בשחר התרבות. כשהאמונה הזאת בקיום של רוחות נוצרה, כל מיני אירועים מסביב, כמו שינוי מזג אוויר או הצלחה בצייד התחילו לפרש על סמך פעילות של רוחות.
אציין כאן, שהוא עם מרץ, אופייני לבן אדם "קרוב למדע" של תחילת מאה עשרים, בלי להרהר בנכונות דבריו, מצייר לנו כאן את העולם הפנימי של אדם פראי. נכון, למשל, שלא ידעו אז על מיקרואורגניזמים, שבהרבה מקרים פעילות שלהם תביא למיתה של בן אדם, אבל ראו מה קדם למחלה: לכלוך מקום הפצע או תקשורת עם חולה. אז מיתה במחלה מאבדת את כל המוזרות והקסם שלה ולא מתנגשת עם דחף השימור: רוצה לחיות? הדבר תלוי בך ותחת שליטתך.
אם אדם פראי היה חושב, עולם משתנה בכוח של אנרגיה פנימית שתמיד קיימת בו ואימננטית לו, וכל תהליכים שמתנהלים בעולם בעלי סיבה מסוימת הוא היה פונה לכיוון פיתוח של טכנולוגיה וטכניקה. במקום זה, כמו שאנו יודעים הוא תפס את העולם כזירת חיי רוחות, שבעצם, דומות לו ולכן אפשר לפצור אותם במתנות וקורבנות. יוצא, שתפילה וקורבן - תופעות מתחום קסמים. העולם (טבע), באמת גדול, אינסופי, אבל לא אנתרופומורפי, כל הטובות לוקחים ממנו בכוח השכל, המדע והעמל.עם התפתחות של חברה אנושית והופעת מעמדות והיררכיה פוליטית משתנה גם אמונה: יש רוחות פחות חשובות ויש יותר, עם התחלה של שלטון שרים ומלכים, הופיע זמן מה אחר כך מלכות גם בענייני השמים, נוצר סדר מדויק גם למעלה, ביורוקראטי, עם שפה מסוימת, שמוכרת כרשמית אצל אל כזה או כזה: לטינית, עברית וכו'.
אני מאד שמח להצביע כאן על החלפת מושגים: כל תפילה ובקשה מתחלפת אצלו בתפילה ובקשה של הצלחה, של דברים טובים גשמיים, והרי ידוע, שמתפללים גם כדי לבקש כוח להתגבר על יצר הרע, לא לחטוא, על אף, שזה קשה ולפעמים נגד רצונות טבעיים שלנו. מתפללים גם כדי לקבל כוח לא לפגוע בזולת ולהישאר בן אדם מוסרי או כדי שמישהו יבריא.
עוד נאמר, שעד כאן לונצ'רסקי דיבר על סיבת ההתהוות של דת, אבל עד כה לא שמענו על סיבה שדת יושב בראש אצל אנשים משכילים עד מאד, כאן, אפוא, אי אפשר למנות בורות כסיבה מספקת, הוא צריך למצוא משהו אחר, שמחוץ לשכל ועדיין משפיע על כולם. זה רגש.
הזכרנו כבר לעיל, שבן אדם מאניש את העולם מסביב ומתייחס לתופעות לא טובות בשבילו כתופעות מתנכלות, הוא מתחיל להקריב קורבנות לאובייקט מסוים (של צייד וכו'), לאליל, שמייצג אותו. לפעמים פרא-אדם מכה את אליל או מענה אותו. נשמע מצחיק, אבל טקסים של דתות מפותחות לא בהרבה שונים מזה, אז איך עד יום כל זה מחזיק מעמד? נשאל שאלה: האם העולם מסביב הוא מספק את צרכינו, האם הוא טוב בשבילנו. כשאני מדבר על טוב אני מתכוון לתפקוד מלא של כל אברי גופנו וקיום קשרים בריאים ביניהם. אז המצב ראוי להיקרא אושר. קורולנקו אמר "בן אדם נולד לאושר, כמו ציפור לעפיפה". במילים אחרות, גם לעוף לציפור זה אושר, כי התפקוד הנכון של כנף זה האושר של ציפור. כשיש אושר - אין שאלה למה כל זה, מה הטעם למצב הנוכחי. העניין הוא, שהעולם לא ידידותי כלפינו, כאילו אנחנו הולכים ונתקעים בפינות חדות של מוות, זקנה, רעב, קינה וכו'. סדר הטבע וסדר החברה כיום כאלה, שאין בני אדם מאושרים, אפילו נסיך סידהארתא גאוטמה נבהל, כשראה מוות, זקנה וכו'. כל זמן שאנחנו מקבלים הרגשות שליליות מין העולם מסביב זה לא הולך ועוזב אותנו, אלא נשאר ומוסיף כוח לתפיסה פסימיסטית. אם פרא-אדם היה מודע למצב שלו, שהוא חי חיים קצרים מלאים סכנות, מחלות, סבל ומוות בסופה, ואין מנוס מזה בעתיד הנראה הוא היה קורס. במיתוס בבלי חכם, שמשתקף גם בתנ"ך משווים בין "ידיעת טוב ורע" למוות. קל להם, לבעלי חיים, כי להם מודעות עצמית: בכל רגע נתון חיים או מתגברים או גוועים. לא כן אנחנו: רצונות שלנו עומדים מול אמת של העולם. בן אדם היה צריך לומר: "אני יצור שכלי ורגשי. ומה לעשות אם שכל מוליד מחשבות שחורות גרידא ורגש - רובו ככולו כאב". ואז דבר הכי ישר היה לומר "אשרי שלא נולד ומאלה שנולדו, אלו, שמתו מוקדם". אבל כאן מופיע עולם הרוחות... ואז בן אדם אומר: "העולם ההוא בטח כמו שאני רוצה.
חשוב לציין, שלדעתי, התמונה יכולה להיות קצת יותר מאירה, כי הרי קיימים רגעים של אושר תמיד, קיימים ילדים, כהמשך שלנו, שיישארו אחרי מיתתנו. אמנם, חכמינו גם אמרו, שטוב למי שלא נולד, אלא ששם המסר הוא, שחיים ועמלים ומקיימים את התורה רק בגלל, שזאת מצוות המלך, כי מצידנו טוב לא להיוולד. זאת אומרת, שדת יכולה להסכים עם מילים האלו, כי יש ערך עליון עלינו. אצל לונצ'רסקי זה עובד הפוך: אני מאד רוצה משהו ואם לא נקבל את זה בעולם הזה - אז אמציא את עולם הבא.
באופן כזה מובן לנו למה ואיך המציאו את גן עדן. שאלה למה צריך את גיהינום. בא, נזכור, אפוא, שבני אדם שונים במעמד שלהם ובתנאי חייהם, במזל שלהם וכו'. מי, שלא הצליח מכל מיני סיבות מקנה במי, שהצליח, ובפרט אם בר מזל הזה איש רע ולא מוסרי, ואז גיהינום מתחיל להיות חלק בלתי נפרד של צדק פרטי וקבוצתי, רק סוגי רשעים משתנים אצל קבוצות שונות, אבל עצם הגיהינום לא משתנה. ל"אדונים של עולם הזה" חשוב מאד להחזיק את האמונה הזאת, כי ככה מורידים סיכויים של התנגשות כאן ועכשיו. אם על איזו סבתא קשישה אני אולי ארחם ולא אתווכח איתה על זה, שיש פיצוי בעולם הבא, אבל על אידיאליסטים, שהם, בעצם, כמו סבתא הזאת לא מורדים באי צדק, מצדיקים אותו ומחכים לעולם הבא, אני לא ארחם. החובה שלנו - לגלות את האמת לאנשים כאלה. יגידו לי: "למה, שתגלה, הרי האמת מרה היא?!" אגיד גם אני, שטכנולוגיה ומדע התקדמו עד כדי כך, שכבר אפשר לתקן הרבה מחסרונות שלנו, ובעתיד יהיה אפשר לתקן את רובם. עצם ההיכרות בזה ושינוי השקפה עוד יותר מגדיר את קצב ההתפתחות הזאת. בן אדם רוטן יאמר :"עדיין לא ניצחת". אני אענה: "אני מנצח, אני בתהליך".
מעניין, שהוא שוב קצת מחליף את מושגים, כי לגיהינום נופלים לא רק אלו,שמציקים לאחרים בענייניי כסך או עושק, אלא גם אפילו בעלי מחשבות לא טובות או לשון הרע. מי, שעשה משהו לא מוסרי בתחום אישי רגשי, שלא קשור למעמד סוציו-אקונומי.
בעל-דברים שלי, אני מתנבא, אדבר על עפיפה של מחשבה, על תשוקה למוחלט וכו', כל עוד יהיה יותר מילים יהיה יותר שקר, אמנם, יפה וצבור במהלך הרבה דורות, אבל זה יהיה סתם - אסתטיקה של מילים שלא מוכיחה כלום. אולי הוא יזכיר גם מדענים גדולים, שהמשיכו להיות דתיים, אני מראש אתייחס לזה: מדען עדיין לא אומר, שהוא מדען טוב בכל תחומים: יכול להיות פיזיקאי נהדר, אבל בור גמור בהיסטוריה של דת או בפילוסופיה.
שני דברים צריך להזכיר כאן: 1. הוא משתמש בכלי של "נבואה", שעצם ההשתמשות בו כבר משפיל את היריב שלו, כי טענה שלו, על אף, שתהיה מחוזקת בהרבה הוכחות, כולם תופסים אותה לאור ה"נבואה" כמשהו צפוי, כאילו אין מה לחכות ממנו חוץ מדברים ישנים, שאפילו לדבר עליהם כבר לא אקטואלי. 2. הוא בעצמו טען, שכל היקום אחיד, ובאופן עקרוני ניתן להסבר, אפשר לעשות פרויקציה מדבר אחד על דבר אחר, אז גם פה: מדען לא חייב לדעת הכול, אבל הוא יודע חלק גדול מהיקום, שהוא פועל על פי חוקים, לכן הוא יפה יכול לשפוט גם נושא חריג מתחום שלו.
קניין פרטי מוביל לסטירה פנימית: מצד אחד בן אדם רוצה לבנות יחסים תקינים עם שאר בני אנוש, הוא חלק של אנושות כולה, מצד שני כולם, בעצם, יריבים שלו, שעלולים לקחת את מקומו מתחת לשמש. אנוכיות נבנה על בסיס קניין פרטי, וככה קפיטליזם מחזק את רצון לשמור על אישיות פרטית, שזה עוד סיבה לרצות את עולם הבא. מאך (מדען ופילוסוף) מספר, שאסקימו אחד שאל את מיסיונר נוצרי: האם כלבים שלי ובית שלי גם יחיו בעולם הבא, כשהוא ענה שלילית, אסקימו אמר, שאין לו חשק לעולם הבא. כשמשתחררים מקניין פרטי אנושות בשלמותה עולה ותופסת מקום: אני מתחיל להיות חלק ברצף התפתחות האנושות. עבר של כלל האנושות ועתידה מתחיל להיות עבר שלו ועתיד שלו, את המשכיותו הוא רואה בילדים ונכדים שלו ובעיקר באותו ראיון,שאותו הוא משרת ומקדם.
תכלית דבריו, שהתהוות הדת קשורה בחסר ידיעה מצד אחד (נשימה - זה רוח החיים) ובדחף להתגבר על מוות, שלא בשליטה שלנו - מצד שני. עד היום דת קיימת, כי מבטיחה סיפוק רצונות בעולם הבא ועונש לחטאים, השורש לאי סיפוק צרכים בעולם הזה - חיסרון טכנולוגי וחברתי. באופן עקרוני זה ניתן לתיקון וזה אומר, שאין צורך בדת. לדעתי, כמו שציינתי לעיל הוא מפספס את הנקודה של כפיה עצמית לרצון האל, של ביטול עצמי, שקיימת בדת. זה הערה כללית, הערות פרטיות כתובות לעיל.
עכשיו נעבור לניתוח נאום של וודינסקי.
נאום של וודינסקי.
בר-פלוגתא שלי אמר, שבמישור חברתי אידיאליסטים שמרנים ולא רוצים שינויים, כי מקנים: אולי מטריאליסטים יצליחו לפתור את כל הבעיות ואז יתברר, שהם צודקים, בתנאי שכולם יהיו מאושרים. כל המחלוקת הוא מיקם בתחום של פסיכולוגיה (העולם הזה רע - נחכה לעולם הבא) ומדיניות חברתית (שמרנים או לא). מראש הוא אמר לי: "אל תביא הוכחות מעולם המדע, כי לכולם, חוץ מקומץ לא נאור מספיק של מדענים, ברור, שאין אדון בשמים. זה פשוט לא נכון: לוי פסטר היה אומר: "ככל שאני יודע יותר, יותר מתחזקת האמונה שלי, ואם אני כרגע מאמין כבריטוני פשוט יבוא הזמן, שבו אאמין כבריטונית פשוטה". כולנו היינו עדים איך פרופסור מודי פנה לאלוקים כאן בלנינגרד וביקש לברך את אקדמיה המתחדשת. מקס פלנק אמר, שהתפתחות הפיזיקה לא סותר את דת. בטח, אפשר לברוח מהקושיה הזאת ולומר, שאלה הם מדענים בורגנים, אבל, אזרחים, יש כלכלה מעמדית והיסטוריה, אבל מדע מדויק - לא. שתיים ועוד שתיים שווה ארבע לכולם. וחוץ מזה, היו כמה מדענים גדולים, כמו פאראדי, ממוצא פשוט ועדיין מאמינים באלוקים.
זה, שהרבה מדענים או מאמינים או אגנוסטיים אומר, לדעתי, שאי אפשר להגדיר אתיזם כתוצאה ישירה מעיסוק במדע. הנימוק הזה חוזר ומכריז, שמלחמה בתחום מדעי לא הסתיימה: שכל יכול להעיד על קיום בורא, חקר העולם מסביב לא מחליש את קיומו. בינתיים זה רק שמות של מדענים, אין פה הוכחה פרוסה לכולנו.
פרופסור ביינה בשם שמידט בעבודתו "Ursprung d. Qottesidee" מוכיח, שהשלב הראשון של דת הוא בכלל לא אנימיזם פרימיטיבי, כמו שתיאר הנואם הקודם. שמידט לא לבד וגם לא ראשון: מקס מילר, פילולוג מפורסם על סמך ניתוח שורשים, שמדברים על אלוקים מראה, שקודם אלוקים היה נתפס כאחד. כמעט כל אתיסטים מבקרים את דמות הדת, שהם יצרו בראשם ולא את הדת עצמה. כל האמונה, לדעתו, נובעת משיקול כזה: לא יצא לי ליהנות בעולם הזה - איהנה בעולם הבא. אבל כתב יוחנן כריסוסטומוס, שאפילו יגידו לנו, שבמקום גן עדן מחכה לנו גיהינום תמידי, לא נאהב את אלוקים פחות. אנשים, שמאמינים בגלל פיצויים - הם שוליים של דת וכדאי להתמודד עם עליונים.
מצידי אציין, שבאופן עקרוני דת ו"פירמידות של מסלאו" למיניהם מתנגדות. אמנם, כל אירועי חילון המוני בהיסטוריה מעידים, שרק מעטים מחזיקים בדת. השווה בין הדתות היא רק איפה יש יותר אנשים יוצאים מין הכלל. לי נראה, שאצלנו.
כמו מוזיקאי גאוני, שחי בעוני נורא ומת מעוני ולא עוזב את מוסיקה, כי היא יותר נחמדה מחיים, כך גם דת. רגש לא יכול להיות פחות או יותר נכון, כמו לא יכול להיות שמוסיקה של מוצרט פחות נכונה ממוסיקה של סטרווינסקי. האם נכון לומר לאבא, שמלטף את בנו: אתה יודע, הילד הזה הוא הכי רגיל, כמו מיליונים כמוהו? כמו כן, ניסיון דתי, שהוא פנימי, אם הוא קיים למישהו אי אפשר להכחישו. יש חלק מסוים בבן אדם, שבכוחו לחוות חוויה דתית, לכן אפשר לדחוף אותו ולא להשתמש בו בפועל, אבל הוא עדיין קיים. במה בן אדם שונה מבעלי חיים? שכל? עבודות של וונדט בפסיכולוגיה שמשוות בין בעל חי לבן אדם, ועבודות של פארגמין מראות, שההבדל הוא רק כמותי ולא איכותי. אתיקה? סוטרלאנד באוסטרליה הראה, שאצל בעלי חיים קיימים יסודות של אתיקה. חברתיות? תסתכלו על דבורים ונמלים, הם מאד חברתיים. הרגש הדתי - זה מה שמבדיל בינינו. אני מתכוון לתחושה של אחדות של עולם. בעל חי תופס את העולם כסכום של הרגשות וסיפוקי רצונות שלו, ולכן הוא חי באופן מקוטע.
לדעתי, מה שמבדיל בין בהמה לבן אנוש זה מודעות עצמית, כלומר, יכולת לראות את עצמו מין הצד, ועל זה בנוי ההבדל בין קוף, שמשתמש בכלי עבודה ומתקן אותם לצורך מיידי ובין בן אדם, שמכין אותם בעוד מועד, כי הוא רואה את עצמו בעתיד. המחשבה שלו, אגב מאד מתקשרת עם ראיון של רב קוק, שלתיאורית אבולוציה יש יתרון גדול - עקרון אחיד להסביר התפתחות של טבע חי. אמנם, הקצנה של הראיון של אחדות בסוף מובילה לביעה, שכל דברים, בעצם, זהים, מאבדים את אינדיבידואליות שלהם, לכן חשוב לשלב בין אחדות לנפרדות, כלומר, האמת, ששניהם חשובים. בינתיים לא ברור מדבריו האם תחושה הזאת של אחדות היא תוצאה מחיפוש רציונאלי או מולדת ונמצאת תמיד בבן אדם. אמנם, יש לומר, שהיא די רציונאלית, כי מדע, והכי חשוב, טכנולוגיה מסתמכים על העיקרון הזה ומצליחים לנבא תהליכים מסוימים, לגלות חוקיהם.
יכולת לחוות חוויה דתית היא חלק בלתי נפרד של אישיותנו, להוכיח את זה נאמר, שאפילו בערכים חילוניים מאמינים ומנסים ליצור איזו שהיא דמות של דת מהם. כולכם בטח מכירים את הכנסייה ההומניסטית באנגליה, הם אתיאיסטים, בעצם, אבל המציאו לעצמם סידור וטכס של תפילה ציבורית. אתם זוכרים את אוגיוסט קונט, שביטל את כל הדתות ובסוף השתחווה לאנוש. אותו דבר - טרגדיה של מהפכה הצרפתית, שהחליפה דמות של מאריה בכנסייה המרכזית ברקדנית ערומה. כל זה דוגמות לכסופים לאלוקות, שבאים בצורות מכוערות.
לדעתי, זה עדיין לא הוכחה מוחלטת, כי אפשר לומר תירוץ מתבקש והגיוני על כל מקרה שהוא הביא: בצרפת זה היה צחוק והשפלה של דת, אצל הומניסטים באנגליה היה צורך בארגון וגם לחיזוק ההשקפה החדשה שלהם והם מצאו את זה בצורה מוכרת מאז - צורה של דת. דוגמה על פילוסוף קונט לבדה לא מוכיחה כלום.
אזרחים יקרים, יש שתי צורות של אמונה ושתי צורות של אתיזם: 1. אני מאמין, כי... או אני אתיאיסט, כי מפחד, שיזרקו אותי מהסתדרות או בגלל שחוק דתי חייב אותי להיות כן וישר במסחר. הצורה הזאת, אני פוסל אותו מראש. 2. אתיזם או אמונה, שבאים כתוצאה מעמל רב להוכיח או לסתור את קיומו של אלוקים. פעם, בעיר אחת ביקרתי בבית ילדים, שהוא, אגב, כמו כל שאר בתי ילדים נמצא תחת פיקוח של חבר לונצ'רסקי, ובאו אלי שתי אחיות יתומות, הן אמרו לי: "מורה שלנו אומרת שאין אלוקים, אבל אתה, בתור פרופסור, בטח יותר חכם, אז איך להסביר, שכשאנו מתפללים בלילה ובוכים לאלוקים ישנו הרגשה חמה וטובה עד מאד?".
לדעתי, אפשר להגיד כאן, ששתי יתומות האלו רצו לעשות דווקא להפך מעולם הרגיל מסביב, כי הוא דחף אותן.
אומרים, שדת זה אופיום של המון. נניח, אבל גם אתיאיסט חייב להסכים, שאופיום הזה עזר להרבה אנשים "שבורים", הוא חיזק אותם, הסיח את דעתם מבעיות שהיו ראויות לרסק אותם לגמרי עד להריגה עצמית.
מענה של לונצ'רסקי
בקשר לנבואה שלנו, שכל אחד ניבא על מה ידבר את יריבו, אזרחים, אל תאמינו בניסים, פשוט אנחנו מכירים אחד את השני די הרבה זמן ויודעים על מה, בערך, ידבר כל אחד. דבר שני מדע מדויק, אכן, לא מעמדית, כי בורגנות בעצמה מעוניינת לא להזמין ולא לממן חקירות שאו, כי אם לזייף פיזיקה וכימיה וכו' - מפעלים שלהם לא יעבדו טוב ולא יביאו שום רווח; גם אין למדע הזה השפעה מספיק חזקה על המון, אבל בורגנות כן ממנת מדענים אידיאליסטים בתחום פילוסופיה ומדעי החברה, כי הם לא מביאים איזה רווח.
אני חושב, שיותר גאה בן אדם, שמכיר את שורשיו בסולם אבולוציה ואומר "תיראו, לאיזו דרגה אני עליתי מתשתית הבור", מבן אדם, שאומר "הייתי פעם בגן עדן והייתי טוב, אבל בגלל ירידת הדורות הגעתי כמעט למצב של בהמה".
ואנו דווקא נדבר על אמונה של פשוטי העם, כי הם רוב ובסיס בכל דתות.
אני חושב, כי רק יחידים יכולים להשתחרר שליטה של נסיבות כלכליות וכו', והם אלו, שיטיפו להמון ובדוגמה אישית יעשו את המון.
אתיזם בצורה של דת זה תקופת מעבר, כמו מעשן לשעבר משתמש בתחליף דומה, אבל לא מזיק.
אציין, שעדיין כל מיני פולחנים חילוניים קיימים ותקופת מעבר לא ממהרת להסתיים.
חיות לא דתיות שמענו כאן, אבל כדי לקבל את עול הדת באופן נכון, גם לפי וודנסקי, צריך לחשוב קודם ולהתפלסף.
אנשים שיכולים לעלות מעל לנסיבות כלכליות מועטים. והכי גרוע בשבילו, שהוא מתחיל להגן על דת על סמך רגש סובייקטיבי, הוא אומר, שטוב למאמין ותעזבו אותו. בזה הוא מודה, שאין אמת אובייקטיבי באמונה.
לדעתי, לונצ'רסקי צודק כאן בטענתו, אבל אמת אובייקטיבי גם לא תמיד אובייקטיבי ויציבה, פוסט מודרניזם תרם הרבה בהבנה של הראיון הזה.
סיכום
באופן כזה, ראינו את ויכוח הזה לא רק מאד מרתק בפני עצמו, אלא יש לו דמיון גם למה, שקורה היום, שדת נמצאת בתחום סובייקטיבי ומאד נדיר מתחרה במדע בתחום רציונאלי, אבל גם מדע נשתנה והיא לא כל כך אופטימי, כמו היה פעם, כיום הוא מציע תיאוריות פחות או יותר מסודרות, אבל לא מעיז להגיד, שמשהו מוכח במאה אחוז. ראו, שתוצאה בהרבה ניסיונות מושפעת מעושה ניסיון, שתוצאה מושפעת מעושה את ניסיון. מה זה אם לא נתינת לגיטימציה לסובייקטיביות. אני, באופן אישי, סובר, שקיימות עובדות מסוימות ואפשר לבנות תיאוריה עם מינימום הנחות לא מאומתות, אפשר להסתמך רק על עובדות, זה יהיה יותר קרוב לאובייקטיביות.
.
מבוא
ויכוח בין לונצ'רסקי, קומיסר לענייניי התרבות ווודנסקי, אחד מעמודים של כנסיה אורתודוקסית המתחדשת מאד מעניין מכמה בחינות: 1. הוא מראה לנו את חתך של מבטים שונים על דת ברבעיה הראשונה של מאה עשרים; 2. הוא מדבר על יסודות של מבט דתי ואנטי-דתי. מעניין, שהצד הדתי כאן תמיד ניסה להעניק לדת משמעות סובייקטיבית, ויריב שלו דווקא חלק על דת כעל פנומן אובייקטיבי.
צריך להגיד כמה מילים על הצדדים בויכוח. הראשון - לונצ'רסקי - בן אדם משכיל, מרקסיסט ותיק, לא תמיד היה עם לנין, אבל בתקופת המפכה, ובמיוחד אחריה היה בעל תפקידים בממשלה סוביטית, איש, שידע עברית ועוד כמה שפות אירופיות. הצד השני - בישוף וודנסקי היה איש, שיזם את תהליך הרפורמה (שבסופה נכשלה) בכנסייה אורתודוקסית ברוסיה, ניסה לעשות משהו דומה לפעילות מרטין לוטר בגרמניה: לבטל נזירות, להפחית את כמות התפילות וכו'. הוא תמך במהפכה עד לתקופת הטרור הגדול של סטלין. האיש מאד אהב את אמנות, וביותר את מוסיקה.
כמישהו, שבמידה מסוימת התפשר עם המשטר החדש, הוא חייב להעניק לו איזו שהיא משמעות, ברוח זמנו הוא בוחר להציג את דת כמשהו סובייקטיבי, פנימי ואינטימי, שבעצם, לא ניתן להוכיח לגמרי בהוכחות שכליות. הטענה העיקרית שלו קשורה לקיום רגש דתי, שדומה, למשל, לרגש לאומנות, לאהבה למוסיקה וכו'. זה קיים לבן אדם מאמין, ואם זה קיים בשבילו - לא ניתן לסתור את זה. בניגוד להנמקה הזאת, יריבו מדגיש שני שלבים בהתהוות הדת:1. טעות מחוסר ידיעה: סתירה בין דחף להיות ולחיות ובין מיתה ממחלה, למשל, שלא היה לאדם אז שליטה על זה, הסתירה הזאת דחפה אותו לומר, שאין מיתה, כי רוח ממשיך להתקיים בעולם. רוח חיים באותו זמן פירושו - נשימה, כי זה מה שנפסק עם מיתה. בתקופות מאוחרות יותר היה טעם חברתי-פסיכולוגי לשמור על הדת: רצון לקבל פיצוי בעולם הבא מצד אחד, ורצון לענשה לרעים - מצד שני.
שניהם מודים בתפקיד של דת להיות לאופיום להמון, ההבדל, שוודנסקי ממשיך ואומר, שאותו תפקיד אקטואלי גם היום, ואילו לונצ'רסקי טוען, שרק בן אדם חולה במחלת מוות זקוק לאופיום, כדי לשכוח את כאבים שלו, וכיום קיימת תרופה נכונה מחלות חברתיות, לעוני ועושק, וזה, כמובן, קומוניזם.
עוד הערה אחת: את מחשבתי כתבתי בכתב רגיל, וכדי להבהיר ציטוטים שיניתי את הכתב במקום ציטוט.
נאום של לונצרסקי
השאלה המרכזית: אם קיים עולם על-שכלי ועל-רגשי.
ניסיון של בן אדם נורמאלי לא מכיר בעולם אחר. מדע מתקדם, ועל אף, שלא השיג את הכול, ניסיון מדעי אומר, שכל חלקי היקום קשורים אחד לשני: חלקים טרם ידועים גם קשורים לחלקים ידועים, כמו מראה ניסיון המדע, שמהשפעה של חלקיקים קטנים של חומר ידענו לפי השפעות שלהם על דברים ידועים, זה מראה, שהכול קשור ובאופן עקרוני לא שונה. לפני, שתיאוריה מוכחת בעובדות קיים שלב של היפותזות והנחות.
ברור שמושג על עולם על-שכלי - שורשו חוץ משכל.
נשאל, אפוא, שתי שאלות: איך המושג הזה נוצר? ולמה הוא קיים עד היום, אפילו בין אנשים משכילים?
נפנה לניתוח של אנימיזם (כל העולם חדור ברוחות וכוחות רוחניות). שני גורמים היו לזה: מיתה ממחלה, שאי אפשר למנוע אותה, ובאותו זמן עתיק כל שכן, התנגשה עם דחף השימור, שהיה חסר כוח נגדה. הגורם השני - ראיה, שבן אדם מת לא נושם: כוח הנשימה הרוח החם שאותו הוא פלט וכל הגוף שלו זז ורואים, שהוא חי, לכן נוצר זיהוי של חיים ונשימה. הזכרנו התנגשות בין דחף השימור ובין מיתה ממחלה, והפתרון היה, שאין שום מיתה, כי רק את הרוח המחייה אותנו נפרד מגופינו וממשיך להתקיים בעולם: לפעמים עוזר ולפעמים מזיק. למה הוא נפרד פתאום? כי ככה הוא החליט ואז ברור, שאין שום סכנה של מיתה, היא רק אמצעי שחרור של הרוח. כך חשב לעצמו בן אדם בשחר התרבות. כשהאמונה הזאת בקיום של רוחות נוצרה, כל מיני אירועים מסביב, כמו שינוי מזג אוויר או הצלחה בצייד התחילו לפרש על סמך פעילות של רוחות.
אציין כאן, שהוא עם מרץ, אופייני לבן אדם "קרוב למדע" של תחילת מאה עשרים, בלי להרהר בנכונות דבריו, מצייר לנו כאן את העולם הפנימי של אדם פראי. נכון, למשל, שלא ידעו אז על מיקרואורגניזמים, שבהרבה מקרים פעילות שלהם תביא למיתה של בן אדם, אבל ראו מה קדם למחלה: לכלוך מקום הפצע או תקשורת עם חולה. אז מיתה במחלה מאבדת את כל המוזרות והקסם שלה ולא מתנגשת עם דחף השימור: רוצה לחיות? הדבר תלוי בך ותחת שליטתך.
אם אדם פראי היה חושב, עולם משתנה בכוח של אנרגיה פנימית שתמיד קיימת בו ואימננטית לו, וכל תהליכים שמתנהלים בעולם בעלי סיבה מסוימת הוא היה פונה לכיוון פיתוח של טכנולוגיה וטכניקה. במקום זה, כמו שאנו יודעים הוא תפס את העולם כזירת חיי רוחות, שבעצם, דומות לו ולכן אפשר לפצור אותם במתנות וקורבנות. יוצא, שתפילה וקורבן - תופעות מתחום קסמים. העולם (טבע), באמת גדול, אינסופי, אבל לא אנתרופומורפי, כל הטובות לוקחים ממנו בכוח השכל, המדע והעמל.עם התפתחות של חברה אנושית והופעת מעמדות והיררכיה פוליטית משתנה גם אמונה: יש רוחות פחות חשובות ויש יותר, עם התחלה של שלטון שרים ומלכים, הופיע זמן מה אחר כך מלכות גם בענייני השמים, נוצר סדר מדויק גם למעלה, ביורוקראטי, עם שפה מסוימת, שמוכרת כרשמית אצל אל כזה או כזה: לטינית, עברית וכו'.
אני מאד שמח להצביע כאן על החלפת מושגים: כל תפילה ובקשה מתחלפת אצלו בתפילה ובקשה של הצלחה, של דברים טובים גשמיים, והרי ידוע, שמתפללים גם כדי לבקש כוח להתגבר על יצר הרע, לא לחטוא, על אף, שזה קשה ולפעמים נגד רצונות טבעיים שלנו. מתפללים גם כדי לקבל כוח לא לפגוע בזולת ולהישאר בן אדם מוסרי או כדי שמישהו יבריא.
עוד נאמר, שעד כאן לונצ'רסקי דיבר על סיבת ההתהוות של דת, אבל עד כה לא שמענו על סיבה שדת יושב בראש אצל אנשים משכילים עד מאד, כאן, אפוא, אי אפשר למנות בורות כסיבה מספקת, הוא צריך למצוא משהו אחר, שמחוץ לשכל ועדיין משפיע על כולם. זה רגש.
הזכרנו כבר לעיל, שבן אדם מאניש את העולם מסביב ומתייחס לתופעות לא טובות בשבילו כתופעות מתנכלות, הוא מתחיל להקריב קורבנות לאובייקט מסוים (של צייד וכו'), לאליל, שמייצג אותו. לפעמים פרא-אדם מכה את אליל או מענה אותו. נשמע מצחיק, אבל טקסים של דתות מפותחות לא בהרבה שונים מזה, אז איך עד יום כל זה מחזיק מעמד? נשאל שאלה: האם העולם מסביב הוא מספק את צרכינו, האם הוא טוב בשבילנו. כשאני מדבר על טוב אני מתכוון לתפקוד מלא של כל אברי גופנו וקיום קשרים בריאים ביניהם. אז המצב ראוי להיקרא אושר. קורולנקו אמר "בן אדם נולד לאושר, כמו ציפור לעפיפה". במילים אחרות, גם לעוף לציפור זה אושר, כי התפקוד הנכון של כנף זה האושר של ציפור. כשיש אושר - אין שאלה למה כל זה, מה הטעם למצב הנוכחי. העניין הוא, שהעולם לא ידידותי כלפינו, כאילו אנחנו הולכים ונתקעים בפינות חדות של מוות, זקנה, רעב, קינה וכו'. סדר הטבע וסדר החברה כיום כאלה, שאין בני אדם מאושרים, אפילו נסיך סידהארתא גאוטמה נבהל, כשראה מוות, זקנה וכו'. כל זמן שאנחנו מקבלים הרגשות שליליות מין העולם מסביב זה לא הולך ועוזב אותנו, אלא נשאר ומוסיף כוח לתפיסה פסימיסטית. אם פרא-אדם היה מודע למצב שלו, שהוא חי חיים קצרים מלאים סכנות, מחלות, סבל ומוות בסופה, ואין מנוס מזה בעתיד הנראה הוא היה קורס. במיתוס בבלי חכם, שמשתקף גם בתנ"ך משווים בין "ידיעת טוב ורע" למוות. קל להם, לבעלי חיים, כי להם מודעות עצמית: בכל רגע נתון חיים או מתגברים או גוועים. לא כן אנחנו: רצונות שלנו עומדים מול אמת של העולם. בן אדם היה צריך לומר: "אני יצור שכלי ורגשי. ומה לעשות אם שכל מוליד מחשבות שחורות גרידא ורגש - רובו ככולו כאב". ואז דבר הכי ישר היה לומר "אשרי שלא נולד ומאלה שנולדו, אלו, שמתו מוקדם". אבל כאן מופיע עולם הרוחות... ואז בן אדם אומר: "העולם ההוא בטח כמו שאני רוצה.
חשוב לציין, שלדעתי, התמונה יכולה להיות קצת יותר מאירה, כי הרי קיימים רגעים של אושר תמיד, קיימים ילדים, כהמשך שלנו, שיישארו אחרי מיתתנו. אמנם, חכמינו גם אמרו, שטוב למי שלא נולד, אלא ששם המסר הוא, שחיים ועמלים ומקיימים את התורה רק בגלל, שזאת מצוות המלך, כי מצידנו טוב לא להיוולד. זאת אומרת, שדת יכולה להסכים עם מילים האלו, כי יש ערך עליון עלינו. אצל לונצ'רסקי זה עובד הפוך: אני מאד רוצה משהו ואם לא נקבל את זה בעולם הזה - אז אמציא את עולם הבא.
באופן כזה מובן לנו למה ואיך המציאו את גן עדן. שאלה למה צריך את גיהינום. בא, נזכור, אפוא, שבני אדם שונים במעמד שלהם ובתנאי חייהם, במזל שלהם וכו'. מי, שלא הצליח מכל מיני סיבות מקנה במי, שהצליח, ובפרט אם בר מזל הזה איש רע ולא מוסרי, ואז גיהינום מתחיל להיות חלק בלתי נפרד של צדק פרטי וקבוצתי, רק סוגי רשעים משתנים אצל קבוצות שונות, אבל עצם הגיהינום לא משתנה. ל"אדונים של עולם הזה" חשוב מאד להחזיק את האמונה הזאת, כי ככה מורידים סיכויים של התנגשות כאן ועכשיו. אם על איזו סבתא קשישה אני אולי ארחם ולא אתווכח איתה על זה, שיש פיצוי בעולם הבא, אבל על אידיאליסטים, שהם, בעצם, כמו סבתא הזאת לא מורדים באי צדק, מצדיקים אותו ומחכים לעולם הבא, אני לא ארחם. החובה שלנו - לגלות את האמת לאנשים כאלה. יגידו לי: "למה, שתגלה, הרי האמת מרה היא?!" אגיד גם אני, שטכנולוגיה ומדע התקדמו עד כדי כך, שכבר אפשר לתקן הרבה מחסרונות שלנו, ובעתיד יהיה אפשר לתקן את רובם. עצם ההיכרות בזה ושינוי השקפה עוד יותר מגדיר את קצב ההתפתחות הזאת. בן אדם רוטן יאמר :"עדיין לא ניצחת". אני אענה: "אני מנצח, אני בתהליך".
מעניין, שהוא שוב קצת מחליף את מושגים, כי לגיהינום נופלים לא רק אלו,שמציקים לאחרים בענייניי כסך או עושק, אלא גם אפילו בעלי מחשבות לא טובות או לשון הרע. מי, שעשה משהו לא מוסרי בתחום אישי רגשי, שלא קשור למעמד סוציו-אקונומי.
בעל-דברים שלי, אני מתנבא, אדבר על עפיפה של מחשבה, על תשוקה למוחלט וכו', כל עוד יהיה יותר מילים יהיה יותר שקר, אמנם, יפה וצבור במהלך הרבה דורות, אבל זה יהיה סתם - אסתטיקה של מילים שלא מוכיחה כלום. אולי הוא יזכיר גם מדענים גדולים, שהמשיכו להיות דתיים, אני מראש אתייחס לזה: מדען עדיין לא אומר, שהוא מדען טוב בכל תחומים: יכול להיות פיזיקאי נהדר, אבל בור גמור בהיסטוריה של דת או בפילוסופיה.
שני דברים צריך להזכיר כאן: 1. הוא משתמש בכלי של "נבואה", שעצם ההשתמשות בו כבר משפיל את היריב שלו, כי טענה שלו, על אף, שתהיה מחוזקת בהרבה הוכחות, כולם תופסים אותה לאור ה"נבואה" כמשהו צפוי, כאילו אין מה לחכות ממנו חוץ מדברים ישנים, שאפילו לדבר עליהם כבר לא אקטואלי. 2. הוא בעצמו טען, שכל היקום אחיד, ובאופן עקרוני ניתן להסבר, אפשר לעשות פרויקציה מדבר אחד על דבר אחר, אז גם פה: מדען לא חייב לדעת הכול, אבל הוא יודע חלק גדול מהיקום, שהוא פועל על פי חוקים, לכן הוא יפה יכול לשפוט גם נושא חריג מתחום שלו.
קניין פרטי מוביל לסטירה פנימית: מצד אחד בן אדם רוצה לבנות יחסים תקינים עם שאר בני אנוש, הוא חלק של אנושות כולה, מצד שני כולם, בעצם, יריבים שלו, שעלולים לקחת את מקומו מתחת לשמש. אנוכיות נבנה על בסיס קניין פרטי, וככה קפיטליזם מחזק את רצון לשמור על אישיות פרטית, שזה עוד סיבה לרצות את עולם הבא. מאך (מדען ופילוסוף) מספר, שאסקימו אחד שאל את מיסיונר נוצרי: האם כלבים שלי ובית שלי גם יחיו בעולם הבא, כשהוא ענה שלילית, אסקימו אמר, שאין לו חשק לעולם הבא. כשמשתחררים מקניין פרטי אנושות בשלמותה עולה ותופסת מקום: אני מתחיל להיות חלק ברצף התפתחות האנושות. עבר של כלל האנושות ועתידה מתחיל להיות עבר שלו ועתיד שלו, את המשכיותו הוא רואה בילדים ונכדים שלו ובעיקר באותו ראיון,שאותו הוא משרת ומקדם.
תכלית דבריו, שהתהוות הדת קשורה בחסר ידיעה מצד אחד (נשימה - זה רוח החיים) ובדחף להתגבר על מוות, שלא בשליטה שלנו - מצד שני. עד היום דת קיימת, כי מבטיחה סיפוק רצונות בעולם הבא ועונש לחטאים, השורש לאי סיפוק צרכים בעולם הזה - חיסרון טכנולוגי וחברתי. באופן עקרוני זה ניתן לתיקון וזה אומר, שאין צורך בדת. לדעתי, כמו שציינתי לעיל הוא מפספס את הנקודה של כפיה עצמית לרצון האל, של ביטול עצמי, שקיימת בדת. זה הערה כללית, הערות פרטיות כתובות לעיל.
עכשיו נעבור לניתוח נאום של וודינסקי.
נאום של וודינסקי.
בר-פלוגתא שלי אמר, שבמישור חברתי אידיאליסטים שמרנים ולא רוצים שינויים, כי מקנים: אולי מטריאליסטים יצליחו לפתור את כל הבעיות ואז יתברר, שהם צודקים, בתנאי שכולם יהיו מאושרים. כל המחלוקת הוא מיקם בתחום של פסיכולוגיה (העולם הזה רע - נחכה לעולם הבא) ומדיניות חברתית (שמרנים או לא). מראש הוא אמר לי: "אל תביא הוכחות מעולם המדע, כי לכולם, חוץ מקומץ לא נאור מספיק של מדענים, ברור, שאין אדון בשמים. זה פשוט לא נכון: לוי פסטר היה אומר: "ככל שאני יודע יותר, יותר מתחזקת האמונה שלי, ואם אני כרגע מאמין כבריטוני פשוט יבוא הזמן, שבו אאמין כבריטונית פשוטה". כולנו היינו עדים איך פרופסור מודי פנה לאלוקים כאן בלנינגרד וביקש לברך את אקדמיה המתחדשת. מקס פלנק אמר, שהתפתחות הפיזיקה לא סותר את דת. בטח, אפשר לברוח מהקושיה הזאת ולומר, שאלה הם מדענים בורגנים, אבל, אזרחים, יש כלכלה מעמדית והיסטוריה, אבל מדע מדויק - לא. שתיים ועוד שתיים שווה ארבע לכולם. וחוץ מזה, היו כמה מדענים גדולים, כמו פאראדי, ממוצא פשוט ועדיין מאמינים באלוקים.
זה, שהרבה מדענים או מאמינים או אגנוסטיים אומר, לדעתי, שאי אפשר להגדיר אתיזם כתוצאה ישירה מעיסוק במדע. הנימוק הזה חוזר ומכריז, שמלחמה בתחום מדעי לא הסתיימה: שכל יכול להעיד על קיום בורא, חקר העולם מסביב לא מחליש את קיומו. בינתיים זה רק שמות של מדענים, אין פה הוכחה פרוסה לכולנו.
פרופסור ביינה בשם שמידט בעבודתו "Ursprung d. Qottesidee" מוכיח, שהשלב הראשון של דת הוא בכלל לא אנימיזם פרימיטיבי, כמו שתיאר הנואם הקודם. שמידט לא לבד וגם לא ראשון: מקס מילר, פילולוג מפורסם על סמך ניתוח שורשים, שמדברים על אלוקים מראה, שקודם אלוקים היה נתפס כאחד. כמעט כל אתיסטים מבקרים את דמות הדת, שהם יצרו בראשם ולא את הדת עצמה. כל האמונה, לדעתו, נובעת משיקול כזה: לא יצא לי ליהנות בעולם הזה - איהנה בעולם הבא. אבל כתב יוחנן כריסוסטומוס, שאפילו יגידו לנו, שבמקום גן עדן מחכה לנו גיהינום תמידי, לא נאהב את אלוקים פחות. אנשים, שמאמינים בגלל פיצויים - הם שוליים של דת וכדאי להתמודד עם עליונים.
מצידי אציין, שבאופן עקרוני דת ו"פירמידות של מסלאו" למיניהם מתנגדות. אמנם, כל אירועי חילון המוני בהיסטוריה מעידים, שרק מעטים מחזיקים בדת. השווה בין הדתות היא רק איפה יש יותר אנשים יוצאים מין הכלל. לי נראה, שאצלנו.
כמו מוזיקאי גאוני, שחי בעוני נורא ומת מעוני ולא עוזב את מוסיקה, כי היא יותר נחמדה מחיים, כך גם דת. רגש לא יכול להיות פחות או יותר נכון, כמו לא יכול להיות שמוסיקה של מוצרט פחות נכונה ממוסיקה של סטרווינסקי. האם נכון לומר לאבא, שמלטף את בנו: אתה יודע, הילד הזה הוא הכי רגיל, כמו מיליונים כמוהו? כמו כן, ניסיון דתי, שהוא פנימי, אם הוא קיים למישהו אי אפשר להכחישו. יש חלק מסוים בבן אדם, שבכוחו לחוות חוויה דתית, לכן אפשר לדחוף אותו ולא להשתמש בו בפועל, אבל הוא עדיין קיים. במה בן אדם שונה מבעלי חיים? שכל? עבודות של וונדט בפסיכולוגיה שמשוות בין בעל חי לבן אדם, ועבודות של פארגמין מראות, שההבדל הוא רק כמותי ולא איכותי. אתיקה? סוטרלאנד באוסטרליה הראה, שאצל בעלי חיים קיימים יסודות של אתיקה. חברתיות? תסתכלו על דבורים ונמלים, הם מאד חברתיים. הרגש הדתי - זה מה שמבדיל בינינו. אני מתכוון לתחושה של אחדות של עולם. בעל חי תופס את העולם כסכום של הרגשות וסיפוקי רצונות שלו, ולכן הוא חי באופן מקוטע.
לדעתי, מה שמבדיל בין בהמה לבן אנוש זה מודעות עצמית, כלומר, יכולת לראות את עצמו מין הצד, ועל זה בנוי ההבדל בין קוף, שמשתמש בכלי עבודה ומתקן אותם לצורך מיידי ובין בן אדם, שמכין אותם בעוד מועד, כי הוא רואה את עצמו בעתיד. המחשבה שלו, אגב מאד מתקשרת עם ראיון של רב קוק, שלתיאורית אבולוציה יש יתרון גדול - עקרון אחיד להסביר התפתחות של טבע חי. אמנם, הקצנה של הראיון של אחדות בסוף מובילה לביעה, שכל דברים, בעצם, זהים, מאבדים את אינדיבידואליות שלהם, לכן חשוב לשלב בין אחדות לנפרדות, כלומר, האמת, ששניהם חשובים. בינתיים לא ברור מדבריו האם תחושה הזאת של אחדות היא תוצאה מחיפוש רציונאלי או מולדת ונמצאת תמיד בבן אדם. אמנם, יש לומר, שהיא די רציונאלית, כי מדע, והכי חשוב, טכנולוגיה מסתמכים על העיקרון הזה ומצליחים לנבא תהליכים מסוימים, לגלות חוקיהם.
יכולת לחוות חוויה דתית היא חלק בלתי נפרד של אישיותנו, להוכיח את זה נאמר, שאפילו בערכים חילוניים מאמינים ומנסים ליצור איזו שהיא דמות של דת מהם. כולכם בטח מכירים את הכנסייה ההומניסטית באנגליה, הם אתיאיסטים, בעצם, אבל המציאו לעצמם סידור וטכס של תפילה ציבורית. אתם זוכרים את אוגיוסט קונט, שביטל את כל הדתות ובסוף השתחווה לאנוש. אותו דבר - טרגדיה של מהפכה הצרפתית, שהחליפה דמות של מאריה בכנסייה המרכזית ברקדנית ערומה. כל זה דוגמות לכסופים לאלוקות, שבאים בצורות מכוערות.
לדעתי, זה עדיין לא הוכחה מוחלטת, כי אפשר לומר תירוץ מתבקש והגיוני על כל מקרה שהוא הביא: בצרפת זה היה צחוק והשפלה של דת, אצל הומניסטים באנגליה היה צורך בארגון וגם לחיזוק ההשקפה החדשה שלהם והם מצאו את זה בצורה מוכרת מאז - צורה של דת. דוגמה על פילוסוף קונט לבדה לא מוכיחה כלום.
אזרחים יקרים, יש שתי צורות של אמונה ושתי צורות של אתיזם: 1. אני מאמין, כי... או אני אתיאיסט, כי מפחד, שיזרקו אותי מהסתדרות או בגלל שחוק דתי חייב אותי להיות כן וישר במסחר. הצורה הזאת, אני פוסל אותו מראש. 2. אתיזם או אמונה, שבאים כתוצאה מעמל רב להוכיח או לסתור את קיומו של אלוקים. פעם, בעיר אחת ביקרתי בבית ילדים, שהוא, אגב, כמו כל שאר בתי ילדים נמצא תחת פיקוח של חבר לונצ'רסקי, ובאו אלי שתי אחיות יתומות, הן אמרו לי: "מורה שלנו אומרת שאין אלוקים, אבל אתה, בתור פרופסור, בטח יותר חכם, אז איך להסביר, שכשאנו מתפללים בלילה ובוכים לאלוקים ישנו הרגשה חמה וטובה עד מאד?".
לדעתי, אפשר להגיד כאן, ששתי יתומות האלו רצו לעשות דווקא להפך מעולם הרגיל מסביב, כי הוא דחף אותן.
אומרים, שדת זה אופיום של המון. נניח, אבל גם אתיאיסט חייב להסכים, שאופיום הזה עזר להרבה אנשים "שבורים", הוא חיזק אותם, הסיח את דעתם מבעיות שהיו ראויות לרסק אותם לגמרי עד להריגה עצמית.
מענה של לונצ'רסקי
בקשר לנבואה שלנו, שכל אחד ניבא על מה ידבר את יריבו, אזרחים, אל תאמינו בניסים, פשוט אנחנו מכירים אחד את השני די הרבה זמן ויודעים על מה, בערך, ידבר כל אחד. דבר שני מדע מדויק, אכן, לא מעמדית, כי בורגנות בעצמה מעוניינת לא להזמין ולא לממן חקירות שאו, כי אם לזייף פיזיקה וכימיה וכו' - מפעלים שלהם לא יעבדו טוב ולא יביאו שום רווח; גם אין למדע הזה השפעה מספיק חזקה על המון, אבל בורגנות כן ממנת מדענים אידיאליסטים בתחום פילוסופיה ומדעי החברה, כי הם לא מביאים איזה רווח.
אני חושב, שיותר גאה בן אדם, שמכיר את שורשיו בסולם אבולוציה ואומר "תיראו, לאיזו דרגה אני עליתי מתשתית הבור", מבן אדם, שאומר "הייתי פעם בגן עדן והייתי טוב, אבל בגלל ירידת הדורות הגעתי כמעט למצב של בהמה".
ואנו דווקא נדבר על אמונה של פשוטי העם, כי הם רוב ובסיס בכל דתות.
אני חושב, כי רק יחידים יכולים להשתחרר שליטה של נסיבות כלכליות וכו', והם אלו, שיטיפו להמון ובדוגמה אישית יעשו את המון.
אתיזם בצורה של דת זה תקופת מעבר, כמו מעשן לשעבר משתמש בתחליף דומה, אבל לא מזיק.
אציין, שעדיין כל מיני פולחנים חילוניים קיימים ותקופת מעבר לא ממהרת להסתיים.
חיות לא דתיות שמענו כאן, אבל כדי לקבל את עול הדת באופן נכון, גם לפי וודנסקי, צריך לחשוב קודם ולהתפלסף.
אנשים שיכולים לעלות מעל לנסיבות כלכליות מועטים. והכי גרוע בשבילו, שהוא מתחיל להגן על דת על סמך רגש סובייקטיבי, הוא אומר, שטוב למאמין ותעזבו אותו. בזה הוא מודה, שאין אמת אובייקטיבי באמונה.
לדעתי, לונצ'רסקי צודק כאן בטענתו, אבל אמת אובייקטיבי גם לא תמיד אובייקטיבי ויציבה, פוסט מודרניזם תרם הרבה בהבנה של הראיון הזה.
סיכום
באופן כזה, ראינו את ויכוח הזה לא רק מאד מרתק בפני עצמו, אלא יש לו דמיון גם למה, שקורה היום, שדת נמצאת בתחום סובייקטיבי ומאד נדיר מתחרה במדע בתחום רציונאלי, אבל גם מדע נשתנה והיא לא כל כך אופטימי, כמו היה פעם, כיום הוא מציע תיאוריות פחות או יותר מסודרות, אבל לא מעיז להגיד, שמשהו מוכח במאה אחוז. ראו, שתוצאה בהרבה ניסיונות מושפעת מעושה ניסיון, שתוצאה מושפעת מעושה את ניסיון. מה זה אם לא נתינת לגיטימציה לסובייקטיביות. אני, באופן אישי, סובר, שקיימות עובדות מסוימות ואפשר לבנות תיאוריה עם מינימום הנחות לא מאומתות, אפשר להסתמך רק על עובדות, זה יהיה יותר קרוב לאובייקטיביות.
.