Все похожести считать недействительными!!!
אל תבכה.
הסיגריה שרפה לו אצבעות והקור שרף לו את האוזניים. כבר שתיים עשרה שעות מיכאל עמד בכניסה ל"סופר-סיטי", המשמרת נגמרת בשתיים בלילה, עוד מאת, אבל מחוגי השעון לא הסכימו לזוז כל הזמן הראו שעה אחת עשרה וחצי, כמה שלא הסתכל עליהם וחיכה. חורף ירושלמי גשמי ומלא רוחות קרות, יום שישי, הקניון מלא ערסים. "רק שלא יעשו בלאגן", הוא לא התכוון להתעכב אחרי המשמרת אפילו לשנייה. החרמונית לא חיממה אותו ורק הפריעה לתנועותיו. הוא שנא את המקום הזה, את העבודה הזאת, את אותה רגע שהמטוס שלו נחת בארץ ישראל. כבר אז מראה של העצים דרומיים ואויר לח ואוטם עשו לו סחרחורת. לוגין, החרא הזה, בן דוד שלו, כל זה היה בגללו, אילו לו היה מסתכסך עם הדילרים שלהם, הוא היה עכשיו, קרוב לודאי, מתבטל מול הטלוויזיה עם אנ'קה במיטה בדירתה הקטנה באי וסילייב בפיטר, ולא מקרר פה את הביצים. השעה 11.42, הגשם התחיל לטפטף, חבורות נערים ונערות לבושים בכל צבעי הקשת עם קילו ג'ל בשיער כל אחד זרמו לידו להקרנה.
- תיק בבקשה... יש לך נשק? גברת, שנייה, אני צריך לבדוק אותך...
- קוס אמה שלך!
- גברת תעצרי שנייה...
השעה 12.13... נרגע... מיכאל יצא לעשן עוד סיגריה. כבר קופסה שנייה באותה משמרת. לוגין בטח לא יחכה לו, הם יתחילו לשתות ישר אחרי שהילדים ילכו לישון, לפחות שישאירו לו משהו, עדיין יום שישי היום.
מיכאל צעד ברחובות ריקים, הכלבים נבחו כשהיה מתקרב לגדרות וחתולים קפצו מתחת לרגליים שלו ליד כל פח זבל בדרכו. בניינים מכוערים באור דהוי של פנסי רחוב שחצי מהם היו שבורים נראו כמו תפאורה לסרט איימה, הגשם הפסיק אבל רוחות עזים התפרעו ברחובות ולא עשו חיים יותר קלים. מיכאל חיטט בכיסו: שטר של 50 וכמה מטבעות, היה צריך לקנות עוד קופסת סיגריות בשבילו לערב וקופסה לאולגה, אשתו של לוגין. המכולת 24 שעות הייתה מלאת אנשים, מוסיקה מזרחית נוראית רעשה מהרמקולים בכניסה. הוא נעמד בתור, זוג צעיר רוסי שעמדו לפניו לקחו חבילת קונדומים, חלב, ביצים ושאלו האם יש קמח. "מה הם הולכים לעשות עוגה במילוי קונדומים? שיגעון...".
- מה לאדוני?
הקול של המוכר עם מבטא ערבי חזק קטע את מחשבותיו...
- מלבורו לייט, פעמיים.
למרות שכל קופסה עלתה כמו משכורת של שעה בעבודתו, מיכאל, גם כמו זוג לוגין, לא היה מסוגל לעזוב את ההרגלים של עבר ועישן מלבורו... הוא לקח שקית ניילון עם שתי קופסאות בתוכה ויצא לחושך, כמה שיותר מהר היה צריך לברוח מהמקום המחניק הזה.
אולגה פתחה את הדלת
- מישה, תסלח, לא יכולנו לחכות יותר, איגור עובד הלילה, הוא יוצא עוד חצי שעה
- נו בסדר, תמיד אתם ככה, יש לחם? אני רעב
- קח, על השולחן, יש כוסית בשבילך... תכיר את סאשה, חבר של איגור ממוסקבה
בחור בן 30 בערך, במשקפיים, שנתנו לו מראה אינטליגנטי, ישב בפינה ליד המחשב, ביד אחת הוא החזיק פיתה עם סלט, עם אותה יד הוא ניפנף לכיוונו של מיכאל כסימן של שלום, ביד השנייה הוא החזיק עכבר והתעסק במחשב.
מיכאל התיישב על הספה ליד השולחן, מזג לעצמו כוסית וודקה ושפך לתוך הפה, אחר כך מייד מזג עוד כוסית, לקח פרוסת לחם שחור, תבל אותו בחומוס, שפך לתוך עצמו עוד כוסית ואז נגס מהלחם.
- אולנקה, תחליפי את המוזיקה, בבקשה, אין לי כוח לשמוע את הג'אז הזה אחרי 14 שעות עבודה
- זה סאשה הביא מפושקינסקיי, אני אשים לנינגראד?
- מה שאת רוצה, ילדה, רק לא זה
אולגה עברה לידו בכיוון המערכת, היא כבר הייתה שיכורה ובקושי עמדה על הרגליים, שערה היה מבולגן, הכפתור העליון של החלוק היה פתוח והיה אפשר לנחש שמתחת אין כלום.
- סאשה, על תיעלב, מישה תמיד כזה כשחוזר מעבודה, תוכל לצרוב לי את הדיסק הזה, בבקשה?
צלילי סקא וקללות נשמעו מתוך הרמקולים.
- מישה?
לוגין נכנס לסלון מהמטבח
- מה נשמע?
מיכאל נידנד עם הראש בתשובה.
- טוב, בואו נרים כוסות כולנו לכבוד סאשה והגעתו לארץ!
אולגה לקחה מהשולחן כוסית והתחילה למזוג וודקה לעצמה כאשר חצי מהתכולה של הבקבוק נשפך על השולחן, סאשה הסתובב לשולחן והרים את הכוסית שלו. לוגין שכבר נעל נעליים ושם חרמונית כמו זו של מיכאל, ניגש לאולגה וחיבק אותה עם יד אחד באזור המותניים, ביד שנייה הוא לקח מידיה את הבקבוק. הם הרימו כוסיות ושתו, סאשה גמר ראשון וחזר למחשב, אולגה כאילו נחנקה ונתלתה על לוגין, היא ניסתה לדבר אבל שפתיה לא רצו לציית לה.
- סאשה הגיע היום ממסוקבה, הוא עושה עליה כמונו, הוא יישאר אצלנו עד שימצא מקום לגור, מישה, יספיק לכם לשניכם מקום בסלון?
- אל תדאג, לא תצטרכו לחלוק את הספה
לוגין הצביע על המזרון המונח בצד וחייך, מיכאל לא אהב את החיוך הזה שלו אבל הפעם לא שם לב יותר מדי.
- אני צריך לזוז, מישה, כך אותה
מיכאל ניגש וחיבק את אולגה, היא נפלה עליו וניסתה להיאחז בו אך ידיה היו חלשות.
- תנו לי להתדלק עוד קצת
לוגין לקח בקבוק ושפך לתוך עצמו את כל מה שנשאר בתוכו
- 16 שעות משמרת, אני אשתגע... היי, אתם, לא לעשות רעש, מישה, תשמור על אולגה, ביי!
לוגין יצא מהדירה.
מיכאל השכיב את אולגה על הספה והצית סיגריה. הוא לקח שארית מלפפון חמוץ מהשולחן ונגס ממנו. הוא הסתכל על אולגה, היא נרדמה, קצף לבן הופיע על שפתיה, חלוק נפתח עוד יותר וחשף את רגליה הלבנות. ידו של מיכאל בעצמה זזה לכיוון רגליה...
- מישה!?
הוא קפץ והתעורר ממחשבותיו, הקול של סאשה היה כמו דלי מים קרים עבורו באותה שנייה
- בו, תראה משהו...
מיכאל לקח שמכת פליז קטנה שהייתה על הכורסה,כיסה את אולגה וניגש למחשב. סאשה עם חיוך של ערפד הסתכל על המסך, במסך היו תמונות של ילדים ערומים בכל מיני תנוחות, כולם בנים. מיכאל ניגעל בפנים אבל לא הסיט מבט. שורה של תמונות נגמרה ופאשה פתח תיקייה אחרת, בה נראו מראות הרבה יותר מזעזעות של הילדים ומבוגרים ביחד. סאשה דפדף את התמונות בקצב איטי, הוא אכל את המסך עם העיניים שלו ונחר, מיכאל עמד מאחוריו ולא יכל לזוז.
- אמא!
מיכאל קפץ במקום כאילו קיבל מכת חשמל. סיומה, בנו הבכור של זוג לוגין, ילד בן שש, עמד באמצע סלון ושפשף את עיניו אחרי שינה עם הידיים. הוא היה בתחתונים לבנים ושערו בלונדיני ארוך היה מפוזר על כתפיו.
- אמא ישנה
חתך מיכאל
- מה אתה רוצה? לך לחדר שלך לישון
אבל סיומה לא הקשיב לו, הוא ראה את אולגה על הספה ורץ עליה, התיישב לידה על השטיח והתחיל לטרטר את ידה. מיכאל עמד להתפוצץ ולצעוק על הילד החוצפן הזה שפרץ לחדר בזמן שהמבוגרים נמצאים שם ועסוקים בשלהם, שלא מקשיב ולא מציית למה שהמבוגרים אומרים לו. ברגע שכל המחשבות האלה עברו למיכאל בראש הוא הסתובב לרגע ופתאום ראה את סאשה שלרגע שכח על נוכחותו... סאשה כבר לא הסתכל למחשב, על פרצופו היה חיוך מוזר, מבטו היה מכוון אל סיומה, מיכאל כמעט הרגיש את העשן שיצא מנחיריים ומאוזניים של סאשה. באותה שנייה מיכאל קפץ אל סיומה, הרים אותו וחיבק
- אל תבכה, חמוד. מה קרה? אמא ישנה. ראית חלום רע? זה רק חלום, בו נלך לחדר שלך... לא אין שם מפלצות, אחותך, ריטה, ישנה שם, אל תעזוב אותה לבד...
הוא חיבק את הילד והצמיד אותו לעצמו. אף פעם הוא לא התקרב לילדים של לוגין ולילדים בכלל, הוא שנא אותם, אבל באותו רגע הוא הרגיש שאין אף אחד בעולם שיגן עליהם חוץ ממנו. הוא חיבק את סיומה וזה לאט-לאט נרגע והפסיק לבכות בקול. מיכאל הרגיש בידיו את גופו הקטן והרזה של סיומה, רועד ומתכופף, ולא יכל לשחרר אותו.