גיים טיים
כפי שפורסם ב זהלאזה: (תשאירו תגובות כבר שם)
אמרו עליהם שהם אימפריית רשע והשוו בין המעריצים שלהם לאנשים שאוהבים את מיקרוסופט. זה נכון שהקווטרבק של הפטריוטס, טום בריידי, נראה לפעמים, בפנים הקפואות שלו, כמו לוחם סער של האימפריה. וזה נכון שאי אפשר לאהוב את המאמן ביל בליצ’יק, מין עסקן חסר כריזמה וחסר מצפון, שנתפס העונה כשהוא מנסה לצלם את ספר המהלכים של המתחרים שלו. וכשרואים את תפארת הנוער הקווטרבקי הלוחם, איליי מאנינג, פוסע שם על המגרש בין חייליו המבוגרים ממנו, בעיניים בורקות, ואת אחיו הנאה להטריד עומד שם בתא הכבוד ומריע בהתלהבות לאחיו הקטן, שעבר אותו והגיע לסופרבול, אי אפשר שלא לרצות שהניו יורק ג’יאנטס, הקבוצה שהגיעה לפוסט-סיזן בדירוג הכי נמוך, יכריעו את אימפריית הרשע, ייקחו את הכדור הזה לתוך לב כוכב המוות של בליצי’יק ויורידו את הפטריוטס על הברכיים.
ועדיין. 18-0 עשו הפטריוטס עד הסופרבול, 18 ניצחונות ואפילו לא הפסד אחד. איך אפשר שלא לרצות לראות אותם משלימים את הרצף ולוקחים את הגביע הביתה למפקדותיהם בצפון הקפוא והמר של ניו אינגלנד? אף אחד לא עשה דבר כזה. פעם, ב-1972, המיאמי דולפינס הגיעו לסופרבול אחרי עונה מושלמת, אבל אז שיחקו רק 14 משחקים בעונה. ניו אינגלנס עבדו קשה. הם חתרו לעבר האנד-זון דרך מים סוערים, דרך קבוצות ששיחקו כדי להרוג אותם, כדי לחסל אותם, כדי להפיל אותם מהשיא הזה, שאף אדם לא ראוי להגיע אליו. הם עברו דרך שלג ודרך רוח והם עשו את זה, והם כאן כדי להיות הקבוצה הראשונה בהיסטוריה שתעשה עונה מושלמת של 19 ניצחונות. ההיסטוריה הועידה להם את התפקיד הזה.
כשהשעון מראה 11:05 לסיום והג’יאנטס הופכים למובילים לראשונה מאז הרבע הראשון, עובר בראשך החשד הנורא הזה, שמא כל התנופה היפהפיה של העונה - 18 משחקים ללא הפסד - הולכת להתרסק לרגליו של הינוקא הזה, איליי מאנינג, שרוב העונה שיחק כמו ילד הסובל מקשיי ריכוז. הפטריוטס מתגבשים. זה נראה כאילו בפעם הראשונה הערב הקבוצה הזו מתעוררת. אולי, אתה אומר לעצמך, אחרי משחק פוסט-סיזן אחד בשלג ושני בקור של למטה ממינוס שלושים מעלות, האיצטדיון המקורה והנעים הזה באמצע אריזונה הקהה את חושיהם. אולי עכשיו נראה משהו יפה באמת קורה על המגרש הזה. והפטריוטס עושים, לראשונה במשחק, את מה שהם יודעים לעשות: הם עוברים דרך כמעט כל המגרש כולו, לוקחים לעצמם עוד ועוד ועוד יארדים כמו איש המסרב להכנע לרוח. יש עוד פחות משלוש דקות על השעון והכדור שבריידי זורק נמצא שלושה מטרים באוויר וחותך את המגרש במהירות של ובכוח של משאית משא; אבל רנדי מוס קופץ כמו כדורסלן ותופס אותו ומתרסק לתוך האנד זון, וזהו זה: הכל חזר לקדמותו והמשחק נגמר ואימפריית הרשע תנצח בכל זאת. למעלה בתא, פייטון מאנינג מכווץ את אגרופיו בכעס ואתה לא יכול שלא להצטער שלפחות אחד מהאחים האלו, דור שני לאגדות פוטבול, לא זוכה בגביע עבור הקבוצה שלו.
ואז נותרות שלושים שניות למשחק. הג’יאנטס משחקים טוב הם כבר קרובים מאוד לאנד זון. סמית בדיוק לקח את הכדור מהאוויר אחרי שאיליי זרק אותו ממרחק של 12 יארד. לא גילו לניו יורק שהמשחק נגמר. משהו מקנן בך, מין תחושה איומה ונוראה שאם יכולת, זה היה זמן טוב לשים הימור בסכום גדול מאוד על הקבוצה של איליי מאנינג. השחקנים שנערכים להתקפה האחרונה רואים את השם של הפטריוטס מולם, כל כך קרוב שצריך לסובב את הראש ימינה ושמאלה כדי להקיף את כולו. יש עוד שלושים שניות. זה לא שאין הפתעות ברגע האחרון, אתה אומר לעצמך, ואז מאנינג זורק לתוך הקצה השמאלי של האנד זון ופלקסיקו בורס לוקח אותו וזהו, הניו יורק ג’יאנטס ינצחו במשחק הזה. טיינס בועט לשער והתוצאה היא 17-14. את שאר שלושים השניות אתה מבלה כשפרקי האצבעות שלך מלבינים על הספה: אתה מחכה לעוד נס, אבל אתה לא תזכור את שלושים השניות האלו מאוחר יותר, כי המשחק כבר נגמר ואתה יודע את זה. בליצ’יק חסר החן יורד מן המגרש כדי לא להיות שם כשהשעון ייעצר והמשחק הזה ייגמר, וההפסד שלו בזוי ונקלה כמו סופו של כל רודן בכל סרט, ועם זאת אתה לא יכול שלא להרגיש שמישהו בגד בהיסטוריה ושיבש את מהלכה התקין.