עוד קצת על חוק צינזור האינטרנט
כפי שפורסם ב זהלאזה: (תשאירו תגובות כבר שם)
פעם מישהו, לא נגיד את השם שלו, כי זיו קיטרו זה שם טיפשי, מחק את ה-cache של הדפדפן שלו ובאותו יום גם החיבור שלו לאינטרנט נשרף או משהו. הוא ניסה לגלוש לאתר שהוא עזר לנהל אבל מן הסתם לא ראה כלום. הוא ניסה להבין מה קרה, נזכר שהוא מחק את הקש, התקשר לחבר שלו ואמר בבהלה: “מחקתי את האינטרנט!!!”
אז רוצים לצנזר את האינטרנט. כמו שבכבלים יש את המועצה ללוויין וכבלים. יופי. שתשב הוועדה באימיול, יורידו קבצים וישימו עליהם גושפנקא ב-comments. אני מודאג כפי שלא הייתי מודאג מעולם.
אבל יש דבר אחד שלא קיבל התייחסות מספקת בעיני, בכל הדיונים האלו על הישימות, החוקתיות והמידתיות של החוק המטופש הזה. וזה חבל, כי הדבר האחד הזה הוא הסיבה שהחוק יכול לעבור. הפחד הקמאי מטכנולוגיה חדשה וממהפכות מידע מאפיין אולי את האנשים שהביאו לכם את החוק הזה, אבל לא את האנשים שיצביעו בעדו ויכניסו אותו לספר החוקים. הסיבה שהחוק הזה יעבור - משעשע לציין - היא גם הנימוק שמשמיעים בעדו: זה בשביל הילדים.
כלומר, חברי הכנסת הלא-מבריקים אבל הנורמטיביים, כמו יום מרציאנו, יעבירו את החוק הזה כי הם מבינים שיש סכנה חינוכית באינטרנט והם רוצים לעשות משהו בשבילו. וזאת הבעיה. גל מור מבקש משפטים קצרים, אז הנה משפט קצר: חברי הכנסת רוצים לחנך את הילדים שלך בשבילך. חברי הכנסת, לא אתה, יחליטו איזה תכנים נכונים לילדים שלך ואיזה לא, ועדה מטעמם תחליט מה פורנו ומה לא, מה שנאה ומה לא, ואנחנו מצופים לבלוע את זה.
אמרתי כבר כמה פעמים (אבל אורי קציר אמר את זה הרבה יותר טוב ממני) שהשלטון שלנו מבוסס באופן בלתי ניתן להסרה כירורגית על ההנחה שאנחנו ילדים קטנים המתרוצצים בחצר, והוא גננת עם מקל ארוך של מטאטא. בשביל זה יש לנו רשות שלמה שעוסקת בהנפקת פרסומות בהלה ברדיו, כדי שנלבש את חגורות הבטיחות שלנו. בשביל זה גם היום יש ועדה שמאשרת הקרנה של סרטי קולנוע. מילדים לא מצפים לשיקול דעת, ובטח שלא מצפים מהם לגדל ילדים בעצמם. ולכן, מדינת ישראל היא מדינה שבה החוק לא מסתפק להגן על הילדים מפני הורים מתעללים או פוגעניים: הוא רוצה להגן עליהם גם מפני הורים טובים.
לא מדובר בכך שהחוק מפקיע מן ההורים את הזכות לחנך את ילדיהם בעצמם. מדובר בכך שהחוק לא מכיר בכך שזו זכות, ותוחם גבולות שבתוכם הוא מתיר להורים לחנך.
החוק הזה הוא דוגמא מצויינת, משום שהחוק, על פרשיו וחצוצרניו, מסתער לתוך שער פתוח: כל ספקית אינטרנט, לא מאהבת מרדכי כי אם משנאת המאזן השלילי, מציעה שירות סינון תכנים. האינטרנט מלאה בשירותים אחרים, וחלקם חינמיים. יש מודעות גוברת בציבור לעובדה שהאינטרנט הוא שער למידע שלא כולו טוב לילדים. המחוקק מסתכל על זה, ואין לו מקום כאן. לא צריך אותו.
אבל המחוקק לא יישב בשקט בזמן שהשוק החופשי הופך אותו לבלתי רלוונטי. אין דבר כזה, שלא צריך את הגננת. הרי הילדים שלה, הילדים המתוקים שלה! הם צריכים לחסות בכנפיה, לאכול את סנדוויץ’ שוקולד השחר שלה, לשתות את השוקו שלה! איך הם יסתדרו בלעדיה?
אם אתם רוצים לראות שינוי אמיתי, אם אתם רוצים להפסיק להתעורר למציאות חוקתית שגורמת לכם לתלוש את השיער בזוועה, הגיע הזמן שתתייחסו לבעיה הגדולה, ולא לכל מיני הצעות חוק קטנות ונקודתיות. קומו מכיסא הפלסטיק ותגידו לגננת: אנחנו בני שלושים ושש. אנחנו מסתדרים נהדר בלי סנדוויץ’ שוקולד.