דיכאון
רע לי כ"כ. אני מרגישה כרגע כמו הבנאדם הבודד ביותר בעולם. רק אכזבות ניחתות עלי מכל עבר, כבר די הרבה זמן, ואני לא יודעת כמה זמן עוד אוכל להחזיק מעמד. פסיכולוג, פסיכיאטר והתאבדות אלו האופציות שנותרו לי, לאחר שבזה אחר זה סרבו חברים (והורים) לעזור לי. זה לא שהם סרבו, הם פשוט עסוקים. עסוקים בעצמם. גם אני עסוקה בעצמי, כמובן. אבל לי יש תירוץ- אני בדיכאון. קצת נשבר לי לנופף בהגדרה המעצבנת הזאת מול עיניים אטומות, ולראות שזה לא מרשים אף אחד. הגדיל לעשות עידו, שטען כי "זה לא סוג הקשר בינינו" ולכן לא יוכל לעזור לי. דווקא היו לי כוונות לצאת מזה, אבל ללא תמיכה, אני מרגישה כי לעולם לא אוכל לעשות זאת. אני מרגישה כ"כ מושפלת- זועקת לעזרה, מתחננת, אך לשווא. מקודם ניסיתי לבדוק מהי ההרגשה והאם אני מסוגלת לחנוק את עצמי בעזרת חגורה, אבל זה בלתי אפשרי, ואקט התלייה היה לי קשה מידי. במידה ואחליט, שעזיבת העולם הזה זוהי אכן הדרך לפתרון מצוקתי, אנקוט ככל הנראה בדרכן הפחדנית של רוב הנשים המתאבדות, בליעת כדורים, ואקווה שלא אתחרט עד שאשקע בשינה עמוקה וכבדה, שהרי אין דבר יותר עלוב משטיפת קיבה של בחורה יללנית, שיש לה הכל אבל אין לה כלום. אבל בינתיים, כמו תמיד, אני מהססת בלקיחת ההחלטה, שבניגוד לזוטות שעלו במהלך חיי, ובהן התחבטתי שעות, נראית גורלית למדי, וממשיכה לבכות ולרחם על עצמי. נימוקים בעד ונגד מתרוצצים במוחי, כאשר מדי פעם גולשות להן גם המחשבות הבלתי נמנעות על האחרים. איך יגיבו? האם ישכחו מהר? האם ירגישו אשמה? האם הייתי רוצה שירגישו אשמה? רטטים של צער ובכי עוברים בגופי כאשר עולה בי ההכרה המכאיבה- עולם כמנהגו נוהג, ומותי בטרם עת לא יהיה יותר מאוסף של זיכרונות דהויים בעוד זמן מה. אולם מאי שם עולה גם הדחף לחיים, שמפתה ומבטיח לי גדולות ונצורות, שהרי לא יתכן לא לצפות עתיד מזהיר לבחורה אינטיליגנטית כמוני. אבל העתיד הזה חומק מבין אצבעותיי כאשר אני מבקשת לדעת את טיבו. חוסר האונים משתלט עלי. אין לי שמץ של מושג מה רצוני מהעתיד, מהחיים שלי, ואני מטילה ספק ביכולותיי. להיות עצמאית, למצוא עבודה מספקת ומכניסה, להקים משפחה עם גבר חלומות ולמצוא טעם לחיי- כל אלו נראים לי בגדר משימה בלתי אפשרית, הנידונה מראש לכישלון. אני מרגישה כבדות ועילגות- לא שייכת באמת, לא מבינה, מסתבכת עם עצמי בדמיונות שווא. בא לי להעלם, אולם בעת כתיבת שורות אלו, יודעת שזה כבר לא יקרה. לא הלילה בכל אופן. הבכי והרעידות פסקו, נשארו רק העניים הנפוחות והמועקה בחזה. עוד מעט אלך לישון. מחר יום חדש, אך הוא אינו קורץ לי.