סקס, שקרים ומסיק זיתים
אני והבחור שוכבים במיטה, מדברים. הוא מקסים אמיתי, טוב-לב, אינטלקטואל, רגיש, אכפתי, שמאלני יפה-נפש עם זין ענק. וגם: לא מעשן כלום, חסר ניסיון מיני (חברה שמונים שנה), רחוק מלהיות חיית-לילה אפלה או גבר קשוח ומסתורי (קצת קשה להיות גבר קשוח ומסתורי כשאתה בעצם חנון רגיש ולא אסרטיבי), וגם, מה לעשות, לא נראה מדהים (אם כי גם לא רע בכלל, אפילו סבבה, למי שאוהב לוק של חנאנות). למרות ניסיונותיי להתמודד עם מגרעותיו של הבחור שצמוד אלי כבר כמעט חודש, הוא בוודאי מרגיש בחוסר היכולת שלי להשלים עם היבטים מסוימים באישיותו ובמראהו, ומתחיל לבכות, עם דמעות וכאלה, ולמלמל. כל-כך טוב לי איתך... אני מפחד שתיעלמי לי... אל תלכי ממני... ואני, בליטופים וחיבוקים, מתרגשת, מוחה ומבטיחה לא ללכת לשום מקום. ויודעת שהפחד שלו אינו חסר-בסיס. כמעט ואין לי ספק שזה משהו זמני, שלא יוכל להחזיק מעמד. שאני אמנם מתגאה בו מאד לעיתים קרובות, אך גם מתביישת בו מספיק בשביל להימנע מהתאהבות בו. אני מרגישה רעה, שטחית ומוליכת-שולל, ומועכת אותו בחיבוק גדול וחזק. אל תדאג, לוחשת. מה פתאום להעלם? אני פה בשביל להישאר...