שכחו אותי בבית
הלילה שוב ישנתי בג'ינס.
זה קורה לי מדי פעם. אני בסוף יום שהתחיל אי שם בחמש וחצי בבוקר, שפוכה לחלוטין אבל איתנה בדעתי לגמור רק לסדר את הבית/לשטוף כלים/להוציא את הכלבה/לכבס - מחק את המיותר (סתאאם, אין שום דבר מיותר למחוק, תמיד זה הכל).
כאן נכנסת לפעולה היכולת האינסופית שלי לעבוד על עצמי. אני אומרת לעצמי שאני רק אשכב לרגע ואנמנם לכמה דקות. אני אפילו לא אלבש בגדי שינה, כי אני הרי לא הולכת לישון. ככה, כשאני עדיין עם הג'ינס, לא יהיה לי נוח (חה!), ואני אאלץ לקום ולעשות מעשה. ואז אני מתעוררת מתישהו באמצע הלילה כדי להחליף בגדים (ולכבס, אם כבר קמתי, ולהוציא את הכלבה רק לשתי דקות לפיפי) ולחזור לישון כמו שצריך.
רק שהפעם זה לא היה אמצע הלילה, זה היה השעון המעורר של הבוקר שגילה אותי ישנה בדיוק באותה תנוחה שבה נשכבתי, עם אותו הג'ינס, גוף דואב ורק טיפה פחות עייפה.
זה קורה כמובן רק כשהסמנכ"ל בחו"ל. אני אולי יכולה לעבוד על עצמי, אבל הוא כבר למד את הטריק, והוא מכריח אותי לקום מהמיטה ולחזור לישון לפי הספר: עם אורות מכובים, בגדים שמיועדים לכך ובצד שלי של המיטה ולא לרוחב. ברגע שהוא יוצא מהארץ אני פורקת עול ומתחילה להאמין לעצמי שוב.
הנקודה החיובית היא שיש שיפור: הפעם הצלחתי לתחכם את השקר לכדי הפעלת האזעקה למרות שאני בכלל לא הולכת לישון, וגם להוריד נעליים!
ברור שיום שמתחיל ככה חייב להמשיך בזה שהעוזרת תגיע ביום הלא נכון, מוקדם מדי כי היה לה טרמפ, מה שגורם לכך שהילדים מתלבשים בחדר סגור כי הם מתביישים (כלומר, לא מתלבשים), העוזרת משחררת בטעות את הדוברמנית המטורפת שרודפת אחרי חתולי החצר, ואני רודפת אחריה כשהמחבת על הגז, הסנדביצ'ים וארוחת הבוקר חצי מוכנים והילדים סגורים בחדר. (אבל גם לזה יש צד חיובי- אין דבר שמעביר אותך טוב יותר לעירנות מוחלטת מכאוס על הבוקר).