תרגיל בכתיבה
הבמאית בסדנת המשחק שלי הציעה שאנסה לכתוב טקסט להפקת הסיום. אז ניסיתי. אתם מוזמנים לבקר.
בחלום לבשתי שמלה אדומה. אנשים רקדו בחדר ואני זזתי קצת באי נוחות. אבל אז שמתי לב שכל האנשים הם נשים, ומצאתי את עצמי משתחררת ורוקדת באמת, מכל הלב והגוף, בלי להתבייש. ואז, כשגיליתי שיש בחדר גברים, לפחות אחד, לא רק שלא התביישתי אלא רקדתי יפה במיוחד בשבילו. הסתובבתי והשמלה האדומה הסתחררה. העיניים שלי ברקו, השיער השחור והשופע שלי התנחשל, השפתיים שלי חייכו אליו בפלירטוט אבל גם בשמחה אמיתית. השווצתי בהרמת רגל בסוף כל סיבוב. רגל ישרה, גמישה, שכל פעם הורמה גבוה יותר ויותר, פשוט כי אני יכולה. כי אני מנצחת. וכי הגבר צופה, לא מפחיד אותי ועוצר אותי אלא מסתכל ומעריץ. ראיתי את עצמי בחלום יפה, מלאת חיים וקורנת.
אבל עכשיו אני ערה, ואין לי שמלה אדומה בכלל, גם לא בארון. אין לי חשק לרקוד וגם לא כח. קר לי ואני עייפה ומאובנת. השיער שלי בצבע חום עכבר, דהוי כמו הפיג'מה שלי, חסר ברק ותנועה. קשה לראות אם יש ניצוץ בעיניים מאחורי זגוגית המשקפים. העדות היחידה לכך שזו אני בחלום ולא מישהי אחרת היא באצבעות שלי שמרחפות על הקלידים, גמישות ודקות, משמרות את זכר היפעה, משרטטות את דמותי שלי שלא ניבטת אלי במראה במילים ובאותיות.
מעניין על מה רקדניות גמישות ומלאות תעוזה, עם ארון מלא שמלות אדומות, חולמות בלילות. האם על בגדים נוחים ומרופטים? אולי על אצבעות דקות שמקלידות מהר ובקלילות? על מילים שבאות בקלות ומרקידות את המקלדת והדף? ואולי הן ערות כל הלילה, רוקדות בחדר מלא אנשים או לבדן, ונרדמות רק כשהשחר מאפיר, שוקעות לשנת יופי עמוקה אך נטולת חלומות בדיוק כשאני מתעוררת ופוקחת עיניים קצרות רואי לעוד יום אפרורי.
הלילה אלך לישון מוקדם. ובחלום, כשארקוד, המוזיקה תימשך עוד ועוד, ואני אניף רגל, אפזר שיער ואהיה מאושרת.