(no subject)
לא כתבתי מילה על מצעד הגאווה עד עכשיו. מספיק אנשים אחרים כתבו. גם הפוסט הזה הוא לא על מצעד הגאווה - בעד או נגד לכשעצמו אלא על תופעה שנלוותה אליו ואותי אישית מעצבנת לא פחות מהתנהלות כל הגורמים האחרים - חרדים, מארגני המצעד ומשטרת ישראל - שמעורבים בעניין.
אצלי על הכוונת נמצאים הסטרייטים. לא כולם, כמובן. אלה שהתחילו לתמוך במצעד באופן אקטיבי ואף התעתדו לצעוד בו (ואולי גם עשו זאת בסופו של דבר) רק אחרי שהחלו האיומים באלימות כי הם תפסו את התנהלות החרדים והמשטרה כאיום על זכויות האזרח שלהם. בבחינת, כל עוד זה הומואים, שיילחמו הם את מלחמותיהם אבל ברגע שהחרדים המניאקים האלה פוגעים בחופש הביטוי שלי, עד פה. אני לא מדברת על תומכי כורסא שהיו בעד המצעד ובעד זכויות הומואים ולסביות מראש וההתלהמות רק דחפה אותם אל מעבר לקצה הכורסא ולשטח. אני מדברת על סטרייטים שאת דבריהם קראתי, בעיקר בתגובות, שאומרים "נבוא ונצעד כי זה כבר מתקרב לדלתנו למרות שנפחד מכך שמישהו ייצמד אלינו מאחורה". לא רק משתמשים במצעד הגאווה כקרדום לחפור בו אלא גם מרשים לעצמם להפגין הומופוביה. אין גבול לחוצפה?
אלה לא אנשים נאורים. הם ההיפך הגמור. הם אולי טולרנטים לגייז, אבל רק למראית עין. המסר שלהם הוא של יציאה למלחמה, של עמידה על רגלים אחוריות כשפוגעים להם בזכויות. לא לאחרים - להם. הם לא בעד הומואים - הם נגד חרדים. אם הם היו בעד גייז הם לא היו מרגישים צורך להתבדח על חשבונם ולבוא ביציאות הומופוביות חשוכות נוסח היצמדויות מאחורה. יש לי רושם - הבלתי מבוסס אמנם - שמדובר בחבורת מצביעי שינוי. כאמור, לא אנשים נאורים.
אני רוצה להבהיר שאין לי בעיה עם הפחד מזה שיחשבו שאתה הומו כשאתה סטרייט. לפני תריסר שנים הלכתי ליום הגאווה בסינמטק עם ידיד הומו וראיתי שם אישה, אמא של תלמיד שלמד בביה"ס בו לימדתי, שידעתי שהיא לסבית. אני לא מתביישת לומר שנלחצתי מכך שהיא תחשוב שאם אני שם, אני גם לסבית. החשש הזה אנושי. מאחר שבקבוצת מיעוט מדובר, מיעוט שמודבקות לו סטיגמות ושזוכה ליחס לא אוהד מחלקים נרחבים של האוכלוסיה, די טבעי שלא תרצה לסבול את מנת חלקו שלא לצורך. אבל החשש הזה לא גרם לי להקיא יציאות אנטי לסביות מפי וגם לא להתחבא מפניה. וזה ההבדל ביני לבין הסטרייטים שעליהם יוצא קצפי.
לא נתקלתי בתגובות של נשים סטרייטיות תומכות המצעד שירדו על לסביות (או על הומואים) בתגובות שלהן לפוסטים המרובים שקראתי על מצעד הגאווה ברשימות, ב-LJ ובשלל אתרים אחרים. בחברה שבה חלוקת הכוח בין גברים לנשים היא לא שוויונית, לגבר סטרייט יש הרבה יותר מה לאבד אם הוא יצא מהקונצנזוס לשוליים הוורודים. הגבריות שלו היא כוח, והסנקציה שמוטלת על מי שמוותר על הכוח החברתי שלו קשה יותר מזו שמוטלת על מי שמראש יש לו פחות כוח. זו הסיבה שהורים רבים לא יהססו להלביש את בנותיהם בכחול (בנוסף לוורוד), אבל מעטים ילבישו את בניהם בוורוד. שילדה שמשחקת במשאיות תיתפס כקצת מוזרה אבל יניחו לה, בעוד שילד שמשחק בבובות יזכה ליחס מודאג ומוטרד.
בנעוריי ובצעירותי הייתי אדם פוליטי. צעדתי במצעדים, השתתפתי בעצרות, לחמתי למען זכויות. תמיד למען. כיום אני חיה את חיי. אני לא מאמינה בכוחי לשנות ומשקיעה את האנרגיה בסביבה המיידית שלי שבה היכולת שלי להשפיע גדולה יותר. לכן לא כתבתי על מצעד הגאווה ולא התכוונתי לכתוב עליו. אבל כשזאב במסווה של כבש נכנס לעדר, ואיש לא ילין עליו כי העדר בורח מלהקת נמרים שמהווים איום הרבה יותר ממשי, דווקא אז אני יוצאת מהתרדמת ומשמיעה את קולי. כי אזהרות נמרים יש בשפע, הן מיללות באוזנינו כבר שבועות לא מעטים. אבל אזהרות מזאבים בעור כבש טרם שמעתי, וגם אם נזקם מועט יותר, חשוב להיזהר מפניו.