(no subject)
כרגע חזרתי מ"מגנוליות" של טליה פז.
וואו.
קודם כל, המופע מוזר לחלוטין - הוא מורכב משלושה חלקים, את הראשון והאחרון רוקדת טליה פז לבד על הבמה ואת הקטע האמצעי רוקד בחור יפני בשם שינטארו אווה. החלק הראשון הוא ריקוד סולו של טליה כשהיא לבושה רק בתחתונים שחורים על הבמה. לראות את החלק הזה גרם לי לחשוב כל כך הרבה מחשבות בזו אחרי זו - לחשוב על איך עירום הוא במילא חלק מריקוד, גם אם לבושים, על מחלות, על איגרוף, על זקנים, על כל כך הרבה דברים שנפתחו בתוכי ונעלמו בתנועה הבאה. והיא רקדנית מדהימה - וירטואוזיות של הגוף... אלוהים, כל כך הרבה שרון, והיא אשה כל כך בשלה, יש לה כל כך הרבה בגרות בריקוד הזה. לא הרבה אנשים יכולים לעשות מה שהיא עשתה ולא להיראות מגוחכים.
החלק האמצעי מצא חן בעיני הכי פחות, כי הוא גם היה מורכב מלא המון אשכרה ריקוד - הרבה עמידה במקום, הרבה דיבור וכל מיני שיחות מוזרות עם שני מקליטים קטנים. הרקדן שביצע את הקטע הזה היה, בקטעים שכן היה ריקוד, רקדן מעולה.
אני יודעת בתוכי שגם הדיבור והמוזרות היא חלק מהריקוד, אבל אצלו היה לי קשה יותר לקבל את זה מאצלה, כי בחלק האחרון גם היא דיברה הרבה והחליפה בגדים על הבמה לשמלה אדומה ורקדה ורקדה איזה חמישה חלקים שהתחברו למין רצף של קפיצות לגבהים שונים, ופשוט,... אוי, זה פשוט כאב מעונג. הכוריאוגרפיות היו כולן חדשניות מאוד, טוויסטיות וקורקיות, ובאיזשהו מקום לפעמים זה נורא מנסה להגיע לקצה הכי רחוק שאפשר.
לפעמים זה גם מצליח.
מממ.