הגיגים מתוסכלים של סטודנטית הומנית
נתחיל מההצהרה הפשוטה: אני שונאת מתמטיקה.
שנאתי את הדבר הזה מבית הספר היסודי, כשעוד קראו לזה חשבון וכשעוד הבנתי משהו. השנאה שלי המשיכה עד לסוף התיכון, שבמהלכו בזמן שניסיתי להיות ב - 4 יח"ל הייתי צריכה כל הזמן לשאול את ידידי הטוב א' מה לעזאזל המורה אמרה לפני שתי דקות (בסוף ירדתי ל - 3 יח"ל). ועכשיו אני באוניברסיטה.
מכיוון שאני מהאומללים ששואפים להיות פסיכולוגים מטפלים (וצריכים תואר שני בשביל זה), אני נאלצת לקחת המון קורסים בסטטיסטיקה ושיטות מחקר (ספרתי הרגע שישה...) שממררים את חיי ואני לא מבינה את הצורך בהם. התסכול בכל העניין הוא שבלי הקורסים האלו היה יכול להיות לי ממוצע הרבה יותר גבוה (ברובם הגדול של הקורסים ההומניים שדורשים קריאה והבנה הציונים שלי עומדים על 90+), דבר שלצערי הרב הוא קריטי במרוץ לתואר שני, ושיש חלק שלם של סטטיסטיקה במתא"ם (עוד מבחן מזוויע שצריך לעבור בדרך לתואר הנכסף), חלק שאני יודעת שיש סיכוי גבוה שאפול בו. אני מסתכלת על השאלות וחצי מהזמן לא מבינה מה בדיוק מנסים לשאול אותי בשאלה, וגם כשאני כבר מבינה אני לא בדיוק יודעת איך להסביר את עצמי ואת התשובה שלי. כשאנשים סביבי מדברים על דברים מתמטיים אני עושה phase out, גם כי לרוב זה לא מעניין אותי וגם כי אני פשוט לא מבינה על מה הם מדברים.
לפני שבוע בדיוק עשיתי מועד א' בסקרים ושיטות ליניאריות. היה נוראי, לא הבנתי חצי מהשאלות (זה הגיע למצב שכתבתי "החוקר טועה, אבל אין לי מושג למה" באחד הסעיפים) ואני לא בטוחה שבמועד ב' (אני כבר מוכנה נפשית לכך שאצטרך אחד) יהיה הרבה יותר טוב. בשלושת המבחנים היחידים שקיבלתי בהם ציונים הציונים היו ממש טובים. אני יודעת שאי אפשר להיות טובים בהכל, אבל זה ממש מתסכל אותי להרגיש כל כך טיפשה בקשר לדברים האלה.
ולדברים קצת יותר משמחים: מחר הפגישה הראשונה של המחקר המודרך שהתקבלתי אליו (מחקר אורך על ילדים בני 7 עם הפרעות קשב וריכוז). מקווה שיהיה מעניין.