Please, don't make me carry on.
אני די משוכנעת שהוא לא קורא יותר את היומן שלי, אז אני אכתוב עוד משהו עליו ואז די, באמת כבר נמאס. אז, היום יום ההולדת שלו, והדברים האלו קשים לי. לעזאזל, הייתי כותבת למארי מזל טוב במשך איזה שלוש שנים אחרי שנפרדנו, אז.. ממ. רציתי לאחל לו מזל טוב, ואפילו הכנתי מתנה קטנה. אבל אז חשבתי על זה שוב, ושוב, ושוב, ועכשיו עוד קצת שוב. וזה נגמר, בעצם. אם אני אתן לו מתנה, זה יהיה רק הרצון הנואש, המטומטם שלי להיות איתו בקשר שוב. אני צריכה להתגבר על זה. אולי רק לספור את הימים עד שהוא עובר לירושלים, ואז אני כבר לא אפחד לפגוש אותו במקרה ברחוב.
נו, טוב, המתנה בכל מקרה היתה מטופשת.
יותר טוב לי, אבל עדיין קשה לי לראות אנשים בחולצה צהובה. והמבחן הזה שלא למדתי אליו? הגעתי אליו אחרי שלוש שעות שינה, שנאתי את עצמי כי לא ראיתי את הסרט קודם ולא יכולתי לענות למבחן בזמן ההקרנה כמו כל האנשים החכמים. בחרתי בשאלה שביקשה מאיתנו לדון במאפייני ז'אנר הסמוראים בסרט, אבל ברגע שפתחתי את המחברת והתחלתי למלא את הפרטים שלי, הבנתי שאני לא רוצה לענות על זה, ואין לי כוח לכלום חוץ מלישון ולבכות. אז כתבתי עמוד על זה שהסרט בכלל לא סרט סמוראים, וכל הסמוראים שם רק מרכלים כמו זקנות מיובשות. כתבתי את זה בעט ורוד, והמשגיחה צעקה עליי. קיבלתי תשעים. אני חושבת שזה מוכיח סופית את הטמטום באקדמיה.
טוב, הייתי צריכה להיות בעבודה לפני חצי שעה, אז זהו הזמן שאקח את מטלטלי ואלך לי.
נ.ב. הייתי מביאה לו את השיר שאני שומעת עכשיו בתור מתנה. אני חושבת שהוא היה אוהב את זה. או שלא. אני כבר לא יודעת יותר.
נ.ב.נ. שצ'רצ'יל יעזוב כבר את דובי הומו!!