הרבה זמן כל זה!
המסקנה היא כמובן שאין לי הרבה מה להגיד, בטח שלא בקשר לעצמי. אבל לפחות אני לא מסוג האנשים שאין להם מה להגיד, ובכל זאת כותבים כל יום ועוד טורחים להצהיר שהם מודעים לעניין. כלומר, אף פעם לא הבנתי את הקטע של לכתוב בז'ורנל משהו כמו
אין לי מה לכתוב.
ביי.
כאילו.. ממ.
עוד שבוע ומעט מתחילים הלימודים, ואני כמובן כשלתי כשלון חרוץ בבידינג. זה כל כך לא הוגן, שגורלה של מערכת השעות האומללה שלי יחרץ בצורה כה שרירותית, ואני עוד ממש גרועה בהימורים. אני רואה קורס כמו "מבוא לתאוריות של מגדר ומיניות", נורה נדלקת מאחורי עיניי ואני חושבת לעצמי, "הידד! פה קבור הכלב! אין שום ספק שחבורת האוטרים לעתיד נבובי המוח שחולקים עמי את אולם פאסטליכט יקרעו זה מזה את סנדלי הסטלנים שלהם במאבק על הזכות לשבת ולחקור מניפסטים של חבורות פמיניסטיות אמריקאיות משנות השבעים!", וכך יוצא שאני נותנת 15 נקודות לקורס שנסגר על נקודה אחת, ואבל כבד נופל על הארץ.
בכל מקרה המערכת שלי איכשהו הסתדרה. כראוי לתמידת קולנוע יצרתי מערכת זנות בה לא צריך לקום לפני 12, ואני מאוד מרוצה מהעניין. בצרפתית העניינים פחות זוהרים - אני אצטרך לבלות עוד שעתיים משמימות מדי שבוע עם אהובתי משכבר הימים גב' (היא לא ד"ר! היא לא ד"ר! אין סיכוי! לא אכפת לי מה אומרים! אני אחתוך את גרוני אם יתברר שאהבלה מוחלטת כמותה היא דוקטור!) מישל ק'.
(רשמתי קודם את השם המלא שלה, אבל אז דמייתי אותה יושבת במעבדת המחשבים של ווב וערמת התלתלים שלה מתנופפת מול המסך, ובעיניים בוהקות היא עושה גוגל על עצמה, פולשת למסתרי היומן שלי ומחליטה להחשיב בציון שלי גם את שגיאות הדקדוק שלי ולהלקות אותי בכל פעם שאני אומרת ouais, מה שמביא לסילוקי המהיר מן האוניברסיטה. so better safe than sorry! ניסיתי לתרגם את זה, אבל כל מה שעלה לי בראש היה "עדיף בטוח מאשר מצטערת", ולא הייתי עילגת כל כך מאז ימי השירות לאומי, בהם להגתי לניתאי ש"אני צריכה כזה שעושה ראש לא כואב", אז באמת כדאי שאלך לישון לפני שהמוניטור יתפוצץ)
זו היתה הערת ביניים, ועל כן היא באיטליקס.
בכל מקרה, שני הדברים הטובים היחידים במישל הם העובדה שהיא נותנת ציונים טובים (כנראה קל להרשים אותה) והזכרון שלי מהשיעורים בשנה שעברה - ממש קשה לי להאמין שזה היה לפני שנה. למדנו בערבים בבניין רוזנברג, זה היה חורף ולא היה הרבה מה לרשום, בדרך כלל פשוט היו דנים בסיפורים, והיחידים שהיו מדברים הם אלו שהרגישו מספיק בטוחים בצרפתית שלהם, כלומר, שארל הצרפתי-בגיל-העמידה, והלנה שמעריצה-את-מישל-ומגיעה-לאוניברסיטה-בשבע-בבוקר. ניסיתי להבין למה, אבל לא הצלחתי. בכל מקרה, הייתי יושבת בין הלנה ואבנר, וכשהיה יורד גשם הייתי מניחה את המרפק על השולחן ומשעינה את הלחי, ומסתכלת דרך החלון. באוניברסיטה השמיים נראים כל כך יפים, מעוגלים, והייתי צופה בגשם על פני השקיעה, מרהיבה בסדקים הצרים של חלונות רוזנברג. תמיד היה שם קר, הייתי מחזיקה כוס פלסטיק של קפה מר ללא חלב כדי שיחמם את האצבעות שלי. אני אוהבת שקר לי, קצת כמו שאני אוהבת להיות אומללה. קצת. זה זכרון יפה, אני לא משוכנעת מדוע.
אוף, אני רוצה חורף!
בינתיים הבית עושה קולות של מעבר. החתולים קופצים באושר על הקופסאות מהבית של סבתא, הטלוויזיה שלנו התפוצצה (יש!!1) ואמא שלי ארזה את כל כלי המטבח ונמצאת במשא ומתן מתקדם עם משפ' דתיאל מהקומה למעלה שרוצים לקנות את הדירה ולהקים בבר כוכבא חמולה, ועם דייגו המעצב שלה, ש(כך אני משוכנעת) עוטה כובע ברט שחור, לובש חולצה ומכנסיים מפוספסים באדום-ולבן, ועל שפתו העליונה מתוח שפם שחור ודק, מסולסל בקצה, שרוטט יחד עם הקפריזות האומנותיות שלו, בעוד הוא צועק על אמא שלי: "לא! לא! את לא תהרסי לי את החזון! המטבח בכחול-אפרפר-פנינה, אמרתי!".
אמא שלי כרגע הודיעה לי שדייגו רוצה לדבר איתי. אני מעט חוששת.
היא נעה בין נחמדות לקפריזות, רגע אחד צועקת עליי ורגע אחד מזמינה אותי לארוחה. אני מניחה שהיא פשוט לחוצה מאוד, ואני קצת נכנסתי למצב סבבה, שיהיה לי קשה לצאת ממנו עם תחילת הלימודים. רוב האנשים שאני מכירה נמצאים עכשיו בחו"ל, ממזרים ברי מזל. אנה באוקראינה, שזה לא בדיוק חו"ל אלא יותר ביקור בית, שנשמע די כפוי מהאימיילים שלה, ואני מתגעגעת אליה מאוד. בינתיים, אני בעיקר יושבת ומכינה דברים. אני אוהבת את העובדה שאני מסוגלת אשכרה לייצר משהו, וזה גורם לי להרגיש מעט פחות חסרת תועלת. הכנתי כל כך הרבה חולצות עד שאפילו לא הספקתי ללבוש את כולן, והקטנתי את רוב החולצות הגדולות שלי ודרך אגב זרקתי עליהן צווארונים בצבעים אחרים רק כי נורא כיף לתפור צווארונים. בכלל נורא כיף לתפור, ואני מאוהבת במכונת התפירה שלי, מה שלא מונע ממני לקרוא לה שרמוטה מזדיינת כשהיא מתעקשת לסבך את כל החוטים ועושה את הקול המעצבן הזה של "אני-לא-מוכנה-לעבוד-עד-שתתקני-איזושהי-בעיה-עלומה-וחסרת-פשר". הכנתי גם כמה חצאיות מיני זנותיות, ועוד תיק שאני מאוד גאה בו, ולקח לי לילה שלם לסדר ולארגן. הוא בדיוק בגודל של אירגונית-הסיכומים הורודה שלי, והוא ישמש אותי נאמנה לשנת הלימודים ההולכת והקרבה!
אני עוד ממשיכה בהרגל הסרט-מדי-ערב, אם כי אני חוששת שרמת הסרטים הולכת ומדרדרת. בכל מקרה ראיתי עוד פעם את ז'אן ויגו, ונתקפתי ברצון עז לחבק אותו אחרי הצפייה ולבלגן לו את השיער ולחזור בזמן ולהביא איתי רופא שיטפל בשחפת שלו, שהוא לא ימות ויעשה עוד המון המון סרטים. ראיתי שוב את La jetée, שמצאתי יפהפה עוד מהצפייה הראשונה, והוא כמובן היה הרבה יותר טוב בלי יונתן האידיוט רוטן במהלך כל הצפייה: "אבל זה בכלל לא סרט! זה רק תמונות!". שתוק, אהבל, מי בכלל נתן לך ללמוד קולנוע? הא, נכון, לא נתנו לך. הא!
אחרי זה מצאתי את עצמי רואה את Shaun of the dead וצוחקת בקול רם אף על פי שהייתי היחידה בחדר, מה שהיה מאוד מביך, למרות שאם חושבים על זה אז הייתי היחידה בחדר, ולא היתה לי ממש סיבה להיות מובכת אם לא היו עדים. אבל בכל זאת. הסצינה באוטובוס היא כל כך ייצוגית לחיים שלי! כל בוקר בדרך לאוניברסיטה זה נראה ככה, אלא שלצערי אני לא יכולה להגיד שאני לא חלק מהזומבים.
קומדיה רומנטית עם זומבים! גאוני.
בנוסף, אני חוזרת להרגלי קריאה מהירים ומשובחים, שאבדתי אי שם בתקופת הבגרויות. מאה וקצת עמודים ביום באנגלית, וסיימתי את הספר הצרפתי, הידד, הסוף כה שימח אותי באופן מרושע ואכזרי, משום שזה היה ההיפך המוחלט מכל הגדרה קיימת לסוף טוב, אבל איך אפשר שלא לשמוח לאידם של דמויות שפסגת הישגיהם היא הצדקת מעשיהם הנלוזים עם זונות תאילנדיות?
משחקי מחשב גם גוזלים זמן יקר. אני קרובה לסיים את באלדר'ס גייט2, וההוכחה היא שאבדתי עניין בו. תכל'ס משחק משעמם. אבל כחלק מהחלטתי להתחיל לסיים דברים שאני עושה, אני מתישהו אסיים אותו. בינתיים, אני ודניאל הנחנו את ידינו השומניות על הסימס2. הוא יצר קצין נאצי והכין לו איזו אווה שתייצר לו ילדים, בעוד הוא רוכס מכונת ירייה על מנת לטבוח בשכנים, במידה והם יעזו לקפוץ שוב להשתמש בשירותים שלו. אני יצרתי שני נערי אינדי גרומים עם שיער שנכנס לעיניים ואני מכריחה אותם להתמזמז במשך כל היממה, הוריי. זה מחליא עד כמה משחק מחשב פשוט מוציא את הצדדים האפלים והתשוקות הנסתרות (במקרה שלי, מעט פחות נסתרות) של בני האנושות.
טוב, זה נעשה כבר באמת ארוך, מסתבר שיש לי מה להגיד, למרות שניתן להתווכח על האיכות & חשיבות. דבר אחרון. מתארח אצלנו עכשיו חתלתול לבן ומתוק, וניחשתם את זה, הוא רוצה בית. אז אם מישהו רוצה, או מכיר מישהו שרוצה, בבקשה תגידו לי, וואסילי יודה לכם עד עמקי נשמתו.
אף פעם לא חתמתי על אנטרי שלי, מתחשק לי לעשות את זה עכשיו.
באהבה!!!1
שירה