המאמרים האלו מדרדרים.
"בנוסף, יצר סמית' בשנת 1901 את הסוג השני של חיתוך סצינה בסרטו The Little Doctor. בסרט זה, הקיים כיום רק בגרסא אשר הופקה מחדש בשנת 1903 תחת השם The Sick Kitten, הזהה לחלוטין לגרסא המקורית, ישנו חיתוך היישר במורד ציר העדשה מצילום מסוג Medium Long Shot לצילום תקריב גדול מוחדר (Insert) של החתול עם כפית בפיו, ואז מוחזר הצילום ה- Medium Long Shot. מאחר וזהו צילום אובייקטיבי של החתול, אין כל מיסוך כמו בסרטים האחרים, והתאמת מיקומו של החתול בין שני החיתוכים איננה מושלמת, עובדה שאין להתפלא עליה לאור אופיים של חתולים, והדבר יכול היה להיות גרוע יותר."
כשאני מדמיינת התרחשות כלשהי בראש שלי, היא תמיד מופיעה לפי הקונבנציות הקולנועיות המקובלות - שוטים מכוננים על ההתרחשות הכללים, התקרבות אל הדמויות, ראיית שיחות בצילום מעבר לכתף, קלוז-אפים ברגעים רגשניים במיוחד, ואני אפילו מקפידה לשמור במחשבתי על קו 180 המעלות המהולל.
המחשבה שלי עבדה כך הרבה לפני שבכלל ידעתי מהו קו 180 מעלות, אני חושבת שתמיד הסרטתי דברים בתוך הראש. לא שאלתי אף אחד, אבל נראה לי הגיוני שגם אחרים עושים זאת. האם העריכה הקלאסית של הסרטים התפתחה כמו שהיא משום שהיא חיקוי נאמן של דרך המחשבה האנושית, או שאנו חושבים כך משום שכולנו גדלנו על דיאטה בלתי מואזנת של סרטים הוליוודים? ואיך אנשים ראו את מחשבותיהם לפני מאה שנה? חמש מאות שנה? האם הם המחיזו אותם כצופים מרוחקים בבמה ותפוארה של מרחב תיאטרלי?
"במשחקים בעלי חזות של משחקי אסטרטגיה אשר להם מספר רב של פתרונות, לדוגמת Populous, ניתן לרוב להגיע לפתרון באמצעות הפעלת כוח וללא חשיבה מסובכת (בדוגמא זו, יצירת מרחבים רבים של אדמה מישורית סביב האכלוסייה שלך)"
יישור משטחים! fuck yes!!
גריפית' חוזה את תפקיד הקולנוע בשנת 2024 כמאחד האחווה האנושית תוך כדי שימוש בשפה אוניברסלית. לדבריו, "האנגלי ילמד שהנשמה של היפנים היא במהות כמו שלו, הצרפתי יבין שהאידיאלים של האמריקאים הם האידיאלים שלו".
עצוב לראות שמה שקורה בפועל הוא, שהאנגלי לומד שהיפנים הם פסיכופטים שמפיקים סרטים תמוהים בהם אנשים שולקים זה לזה את הביצים, והצרפתי מבין שהאמריקאים מנסים לכפות עליו את האידיאלים שלהם, וממהר להשליך כבד אווז ורגלי צפרדע בפתחי סניפי מקדונלד'ס.
באחד הסיכומים שלי על הקולנוע הסובייטי האילם, מצאתי ששרבטתי הערת שוליים נרגשת למדי: "בטח אייזנשטיין היה הומו! למה לא מספרים לנו כאלו דברים!". כיוון שהמרצה דווקא נוהג לשתף אותנו במגוון רכילויות מרושעות ("מורנאו היה חריג מכמה בחינות"), אם כי בגרסא המצונזרת משהו שלהן ("נהרג בתאונת דרכים ב-1931 כשהצעיף של מאהבו הפיליפיני נתקע בגלגל המכונית") ולא בגרסאות המופרכות והסקנדליות שלהן ("המאהב הפיליפיני היה בן 14, והתאונה ארעה כשמורנאו היה יותר עסוק בלרדת לו מאשר לנהוג"), לא היה לי ברור מה הביא אותי לחשוב כך.
בכל אופן, חיפוש קצר פתר את הבעיה - והנה איוון האיום לפי חזונו של אייזנשטיין.
"אולם, יתכן ואני טועה, כך שעליך להחליט בנוגע לכך בכוחות עצמך".