Shira Vs. Unemployment, Part I
עצבים! הקלדתי את אחת ההודעות הכי ארוכות בתולדות הזו'רנל שלי, וזה הישג כלל לא מבוטל כמו שכל מי שעוקב אחריו מספיק זמן לבטח יודע, ובדיוק כשהחלטתי על מצב רוח עכשווי, שבק המחשב הנייד בטריה ומת. ארג! אני מנסה לשחזר את כל השטויות ששטחתי בגרסא המקורית, אך אין סיכוי שאני אזכור את הכול. וגם, נדמה לי שהעדשה השמאלית שלי נקרעה. זה ללא ספק יום העצבים.
אז, המחשב שלי, הידוע יותר בכינוי "המכונה השטנית מהגיהנום" התפגר בפעם המאה-אלף בשבועיים האחרונים. אמנם היה לו קטע כזה, שאם היית פותחת את המארז שלו ומשחקת עם החוטים המוזרים שם, הוא היה מסכים לעבוד. אך אתמול פג גם תוקפה של שיטת וודו זאת. ניסיתי להכות בו ולהשליך עליו חתולים תועים, אך הוא בשלו. אי לכך ובהתאם לזאת, עוד דקות מספר ניתאי יגיע לפה, אני אאלץ להפסיק את מלאכת השחזור, ועל אפו ועל חמתו אנחנו נסחוב את המכונה מפרנקנשטיין3 לבית החולים.
יום חמישי היה היום האחרון שלי במשרדו של הבר הקניבל. מדהים כמה מהר התקופה הזאת עברה. כל כך מהר שאפילו לא הספקתי להתאושש מכך שבכלל קבלתי את העבודה. זה באמת מדהים, בהתחשב בעובדה שאת הראיון הראשון למשרה פספסתי כי הייתי שיכורה מדי ולא הצלחתי לקום. היי, זה היה הראשון לינואר, אלו נסיבות מקלות. אחרי לחצים פיזיים מצד ניתאי התקשרתי לשם וגוללתי סיפור סוחט דמעות על הדוד שלי שחטף התקף לב קטלני (לא יפה לספר כאלו סיפורים על משפחה, אבל עד כמה שזה מעניין אותי הדוד שלי יכול לחטוף סארס) וביקשתי ראיון נוסף.
הכול הסתדר באופן נחמד למדי, אני חושבת. בין כל אלפי קורות החיים שפוקססו למשרד ושהבוס שלי דרש ממני לתייק (עדיין לא הבנתי למה. הוא טען שהוא אוסף נתונים למשרד שידוכים (?!) אבל אני חושבת שהוא פשוט רצה שאני אראה עסוקה כשמגיעות מועמדות לראיון, שלא יחשבו שהכול במשרד זה סבבה ואינדי-רוק) מצאתי את אלו של שרית וביקשתי ממנו להזמין אותה לראיון. מובן שבין כל הדפ"ריות שהוא הזמין לראיון (השיקולים היחידיים שלו היו גיל המועמדת ואיזור המגורים שלה - הוא הזמין רק בנות 19-20 פעורות מתל אביב וחולון. ניסיתי להסביר לו שרמת גן זה יותר קרוב מחולון, אך ללא הצלחה) לא היתה לה שום בעיה לקבל את הג'וב. וכן, אני יודעת שבטח השתמשתי במילה דפ"ריות במובן כלל לא נכון, אבל לדעתי עדיף לעשות עוול למונחים צבאיים מאשר אשכרה לעשות צבא.
הבר נפרד ממני בדמעות, לחיצת יד ואיחול שאצליח להביא ילדים אין ספור לעולם ואתחיל להאזין לגלגל"צ. אבל אני חושבת שאפילו הוא כבר איבד את התקוה לעניין:
הבר: אני מאחל לך שתולידי שמונה ילדים לתפארת מדינת ישראל!
שירה: למה להסתפק בשמונה? עשרה!
הבר: אבל לא בבית ספרנו, את אומרת?
אז, האבטלה נראתה כמו רעיון נפלא לשתי שניות בערך, היכולת לסדר את יומי בהתאם ללו"ז של ערפד מצוי, אבל ביום שני כבר מצאתי את עצמי מטפסת על קירות היגון והשעמום של ביתי המאובק. אני מסוג האנשים שאם אין להם משהו הכרחי לקום אליו (ולפעמים אפילו אם יש להם) הם פשוט.. לא יקומו. אם לא מנערים אותי וזורקים אותי על תכולת מיטתי אל הרצפה, אני אמשיך לישון עד קץ הנצחים. לא רק זאת, אלא גם שבעת שאני ישנה, אני מפיצה ישנוניות בכל החדר, וגורמת לכל הנוכחים לישון, עוד ועוד ועוד.
אך לא עוד, החלטתי!
השלב הראשון במבצע "שירה משיגה חיים" היה ללכת סוף סוף לבנק ולשלם לאוניברסיטה. הגשתי להם פנקס מכוער ואמרתי להם: "הנה, זונות, קחו את כל ממוני" והם אמרו "בסדר".
ביום שני הצלחתי לשכנע את אמא שלי לרדת עימי הסנטרה ולרכוש לי פלאפון. אולי עליי להגיד "פלאפון חדש", כי מסתובב בבית איזה גוש פלסטיק צבעוני שמצפצף מפעם לפעם, בעיקר כדי להודיע לי שהבטריה שלו הולכת להגמר. המסך שלו שבור במחצית בתוצאה של משחק כדורגל סוער בין החתולים לכלבה, ומדי פעם, כשמישהו מסתכן מספיק כדי לשלוח לי הודעת טקסט, אני צריכה להפעיל תרגילי נינג'ה כדי להבין את המילים החצויות ולהרכיב מהן משפטים. זה כמו משחק הגיון! רמז, למי שנמצא במצב דומה: עושים פורוורד להודעה ומקישים על אותיות רנדומליות עד שמילה החצויה זזה ועוברת לשורה הבאה! למעשה, רוב השיחות שלי מהמכשיר הנ"ל נראו ונשמעו כך:
בנאדם: היי שירה!
שירה: מהר מהר כי הבטריה הולכת להגמר לי!
באנדם: אוקיי, אז..
שירה: מהר, זה נגמר!!
בנאדם: טוב, אז רציתי..
פלאפון: Time's up, bitches!
לא עוד! הבינותי שבקרב האלמותי בין הנינג'ות לפיראטים אני ללא ספק בצד של האחרונים (על אף שהסרט היה מסריח, אבל כולנו יודעים שהוא למעשה היה מזימה של נינג'ות שטניות), ועתה יש ברשותי פלאפון קטן, כחול ומכוער להפליא שבכל פעם שמדליקים אותו בא איזה לוזר שבועט בכדורגל, אבל it's alive, alive, ALIVE!
לאחר שחזרתי עם הזונזון הקטן ברשותי וכאב בראשי מברבורי אשת המכירות של אורנג', התיישבתי על המיטה שלי והסתכלתי על הפאזל הערבי שהחתולים זוממים להרוס מאז שהוא הגיע (הם הצליחו אתמול. תודה רבה, עדי) והבנתי שאם אני לא יוצאת מהבית ברגע זה, רוב הסיכויים שאתקע מחבת ווק בקרקפתי. בנוסף, השיער שלי הסתדר, ולא יכולתי לבזבז את זה על בהיה במסך הטלוויזיה.
אני שונאת שונאת שונאת ללכת למסיבות לבד, זה אחד הדברים הכי בודדים שאני מכירה, במיוחד כשמדובר במסיבות עם שתיה חינם. אבל משום מה הפעם זה היה שונה. ליתר בטחון השארתי הודעה בפלאפון של ניתאי הדורשת ממנו להתייצב ב-Freq, וכמו כן השארתי לאימי פתק בזה הנוסח:
אמא,
הלכתי למסיבה.
אחזור מאוחר.
אם בובו מתקשר, תגידי לו שיבוא גם למסיבה ואל תקבלי "לא" כתשובה.
אבל בואו נגיד שלא בדיוק בניתי על זה. הגעתי מוקדם, וחוץ מאדם תוהה שהתקרב לשלהי גיל הארבעים של הסוטים, לא היה שם איש. ניהלתי שיחה קצרה עם הסוטה
(סוטה: אז מה יש פה?
שירה: ..מסיבה.
סוטה: מה, ורוקדים פה?
שירה: ..זה מה שבדרך כלל עושים במסיבה.
סוטה: ואת בעלת המקום?
שירה: ארר..
סוטה: מה אתם שומעים פה?
שירה: אר, בריטפופ, אינדי..
סוטה: הייתי בהודו פעם.
שירה: ארר.. *שוקלת אם להסביר, מחליטה שלא*
סוטה: ומה הגילאים פה?
שירה: אר, לא יודעת. לא שאלתי. בני נוער, אני מניחה? עד גיל עשרים ומשהו?
סוטה: אז אין פה אנשים בגילי?
שירה: ..ארר, לא?)
לפני שדייויד ושי באו, הראשון עם החברה שלו והשני עם מי שאולי היא החברה שלו ואולי לא, אבל היא ללא ספק צריכה לקנות שמלה חדשה. הם התרשמו מהיחצון שביצעתי על הסוטה והכניסו אותי חינם ודייויד ניגן לי רילו קיילו (יאי!). משקה חינם אחרי משקה חינם נגרו במורד גרוני (אמנם שזה לא חוכמה לתת משקאות כמו הקוקטייל האגדי "אקזוטיק" - פאנטה אקזוטיק עם וודקה! - חינם, אבל כן, עדיין, עדיף משתן הסוסים שנותנים במאורת הפרצים שהיא הלילינבלום), שישה אנשים שונים החמיאו לי על השיער, פגשתי את יובל הפסיכופטית מהתיכון שלי ז"ל ודברתי עם החברה של דייויד, שהתגלתה כאדם מתוק להפליא.
(הפסקת פרסומת בעת שאני וניתאי סוחבים את גרוטאת יום שישי ה-13 לתיקון)
באיזשהו שלב, הצטרפו לשיחה נערת האייטיז, חברתה הקטנה ובחור קירח אחד. נערת האייטיז, עפעפיה המצובעים רוטטים בטמטום חושים, הכריזה שהיא "נורא אוהבת את התספורת שלך" שבעוד חברתה הקטנה נדה בראשה ומעיפה את האפרו הפרוע שלה לכל עבר (הקטנה היתה בעבר מאגניבה לחלוטין, שהיתה לובשת סניקרס דהויות וג'ינס ושרה את כל המילים לשירים, אך מאז חלפו הרבה מים בירקון והקטנה חברה לנערת האייטיז, החלה והפסיקה לעבוד במסעדת התרבוש והסתבכה עם מיני גברברים בלתי אמינים כמו הידיד החתיך של עדי), ושתיהן שאלו אותי בקול אחד איפה הסתפרתי.
"לונדון סווינגינג לונדון," אמרתי, "בחרתי את המספרה שנראתה לי הכי שיקית בסוהו ואמרתי להם - תעשו בי כרצונכם".
"הא!" אמר הבחור הקירח, "גם אני עושה ככה! כבר ארבע שנים!"
ואז כולם הסתכלו אליו ופערו עיניים בתמיהה, כי, ארר, הוא היה קירח.
היה לי נחמד שבמהלך השיחה הזאת, אורן (של דייויד) אמרה לנערת האייטיז שהיא ותספורתה השנוצרית מזכירה לה מישהי, אבל לאחר מכן הוסיפה באוזני: "מה שהתכוונתי, היא מזכירה לי מישהי שאני ממש שונאת. ורואים לה את הטפשות משתקפת בעיניים. ואת התספורת שלך אני באמת אוהבת". מחמאה על השיער שלי יכולה למרוח לי חיוך ליממה שלמה. וזה ריקני נורא, אבל זו ריקנות שאני יכולה להרשות לעצמי.
ואז, לקראת אחת בלילה, בעודי מגששת את דרכי לבר ולעוד קוקטייל אקזוטיק מזופת, את מי אני רואה יושב וגומע משקאות חריפים כמו אין מחר, אם לא בובו!!!. את הצווחות שלי היה אפשר לשמוע מעל ליללותיו של ברט אנדרסון שפשו במקום (פעמיים אותו השיר, באמת!), ובוב כוסה בנשיקות לוהטות מכף רגל ועד תנוך אוזן. איזה גבר טוב!! וצייתן.
שאר הלילה נבלע בחיבוקים עם בוב, ריקודים עם בוב ונשיקות נוטפות רוק, כאשר בין לבין הטמענו עוד קוקטייל אקזוטיק מזופת בכבד שלנו, נפלתי על רחבת הריקודים לרגליה של נערת האייטיז המבוהלת, ונקלענו לשיחה מטרידה עם בחור עגלגל שהפעיל את הגיידאר שלי מפה ועד מרוקו, אבל התעקש לנסות להזמין אותנו לערבי חילופי זוגות.
התגלגלנו איכשהו הביתה ונפלנו לישון על המיטה של אחי, עם חתול ג'ינג'י גרגרן ומתכרבל והחתול מקסי שטיפס כמו גורילה מכוערת על דלת החדר של אחי אל הבויידעם. ההאנגאובר, כמובן, היה קטלני.
אז ככה, על כל יום סוער יש יום מבוזבז של כאב ראש והסתובבות בבית תוך כדי תלונות והתבכיינות על כאב הראש הנ"ל. וזה היה יום שלישי, היום המדכא בו הראש שלי איים להפרד בדרך לא חיננית מהגוף שלי, מחשבו של דרקולה שבק חיים, החתול הרס את הפאזל ואני הסתובבתי בבית בחוסר מעש וסחרחורת תמידית וייחלתי שסוף העולם יבוא ואני אוכל לירות בזומבים אוכלי בשר על הכביש הראשי במקום להחנק בקופסאת הסרדינים שהיא הבית שלי.
והיום? ישנתי שלוש שעות. לפלאפון שלי יש פיצ'ר מטומטם לגמרי בשם 'נורית שירות' שהוא פשוט.. נורית. שמהבהבת. בלי סיבה. אני לא יודעת איך מכבים אותה, אבל הסוגיה הדירה שינה מעיני. לאחר בא ניתאי ברטינות אין קץ ויחד סחבנו את מכשיר השטן לבית קרוגר למעבדה, וסעדנו את ליבנו אצל הכושים העבריים, עם מילקשייק ענק לסיום. אנחנו תמיד מזמינים אחד בשביל שנינו, ואני תמיד מוצאת תחבולות חדשות כדי לגרום לרוב המכריע של המילקשייק לסיים אצלי בבטן. ניתאי, הפתי התמים אך טוב העיניים, נופל למלכודות שאני פורשת לפניו מבלי למצמץ.
ועכשיו אני צריכה למצוא דרך לגרום לאמא שלי להעלם ולהפסיק להטריד אותי בצורך הבלתי מובן שלה לשמוע את ערוץ הקניות על פול ווליום, ולהכניס כבר את הרשומה (הכניסה, בשביל יפעת) הזאת לז'ורנל לפני שגם היא תמחק ואז אני אאלץ להכניס את ראשי למיקרו וללחוץ על "הפעל".