הזווית שלי ליום הזיכרון
לא היה לי חבר ממש קרוב שנהרג במלחמה או פיגוע.יש לי קרוב משפחה שנהרג במלחמת לבנון השנייה, אבל הוא היה קרוב רחוק, שהסיבה היחידה שהייתי בכלל מודע לקיומו היא רק כי היינו שכנים לבניין במשך שנתיים בנתניה, לגמרי במקרה.
היה לי חבר מהשכבה שנהרג בפיגוע בצומת מגידו בשנת 2002.קראו לו אבי ברזילי, והוא באמת היה בן אדם מדהים.אחרי הבית ספר הוא הלך לעשות י"ג-י"ד, אבל פרש באמצע י"ג והתגייס לחיל הקשר.הוא נהרג בפיגוע באוטובוס חודשיים וחצי אחרי שהשכבה שלנו קברה בחור אחר, מהכיתה שלו, שנפטר מסרטן, וגם היה חבר שלי. אבל גם אבי לא היה חבר קרוב שלי.
לכן כשמסביב כולם מדברים על שכול, ועל האבדן של לאבד מישהו קרוב, אני לא יכול שלא לחשוב בעיקר על בן אדם אחד.בחור שלא היה חייל, ולכן לא נחשב תחת הקטגוריה של יום הזיכרון.אבל עדיין, הוא הזווית שלי לכאב ואבדן.
לעולם לא אוכל לשכוח את סוף השבוע הראשון של שנת 2009.ביום חמישי יצאנו ביחד לסקנד ושתינו ביחד בירה ו-ויסקי, ובמוצ"ש גיליתי יחד עם כולם את מה שקרה בלילה בין שישי לשבת.
לעולם לא אוכל לשכוח את אסף גלס ז"ל
יהי זכרו ברוך.