תנחומא
ומה תעשה, אבא, בזקנתך הבודדה,
הקהויה, המשוטטת ביערות אין קץ?
גם העולם זקן היום, אבא. הרוח כבר
נושקת לים והאדמה לרקיע ודם
השמש מצייר בו באלף צבעים -
ומה תעשה אתה, אבא, לבד-לבד בעולם הגדול הזה?
ולא תודיע את אמי, אבא.
לא תודיע את אמי כשהיא עומדת על
הבור
ועל רציף הלבנים האדומות
ועל השביל המוליך אל היער הדליל .
אל תאמר לה דבר, השמעת? תן
לה לחבק אותי ברגע שלפני שריקת
האוויר החתוך, לפני שאראה
המאכלת, שמא
אזדעזע
ועתה המקום; הנה בית
אלוהים וזה שער השמים, ואתה
מהר ועשה שמא אקום פתאום
ואמלט, שמא אפנה אליך את עיני
העוורות מדמעות המלאכים.
ואחר כך - אל תשכח בבקשה, זה חשוב -
אחר כך החזר אותי לאמא.
הנח אותי למרגלותיה, קטן וצרור
ואפור. הנח אותי וצא, ואת המסך
הגף אחריך
כדי שיוותר לה החושך.
...אצבעותיה ישחקו בי,
זהיר-זהיר,
קריר-קריר,
והיא תחייך ותאמר
"זה בני".
***
בוא, אבא. היום נאסף,
גלשו עדרים מההר ואינם.
צללי הרגבים העמיקו וכבר
עזבה חמה את ראשי האילנות;
הזהר שלא תמעד בחושך - בוא,
אבא, תן לי ידך
ונלך שנינו יחדיו.