עדכון
אחרי ששחררו אותי ביום שני שעבר, ושוב התאשפזתי ביום ראשון עד שלישי, אני מעדכנת
אין לי שום דבר מסוכן, רק כואב, עוד חודש יעשו לי ניתוח לפרוסקופי עם לייזר, ואז בשאיפה העולם יראה כמקום יותר טוב.
לאור האישפוז האחרון ובכלל הטירוף לקראת הבגרות בספרות שהייתה היום, לא הספקתי כמעט להניק/לשאוב השבוע, מה שמצריך ממני להתחבר לגפן נון-סטופ בסופ"ש.
אוף. אני לא אוהבת את העניין של להיות רחוקה ממנה כ"כ הרבה שעות ביום, בין אם זה בבית החולים ובין אם זה בבית הספר. לפחות בבי"ס אני נהנית. אני מרגישה טיפה זרות. כואב לי להרים אותה ולהניק, אני בקושי רואה אותה. בלילות לפעמים אני כל כך עייפה שאני נותנת אותה לאמא שלי שתקום אליה (אני כן באותו בית, אבל יחסית לכך שעד עכשיו היא ישנה איתנו במיטה זה שינוי עצום). לא נראה לי שהיא מזהה אותי במיוחד. נכון שרק ממני היא מנסה לינוק, אבל כשהיא רואה אותי אחרי כמה זמן היא לא מחייכת אלי במיוחד, ולא מושיטה ידיים לבוא אלי (היא עדיין לא בשלב ההתפתחותי הזה, אבל זה לא משנה לתחושה האישית שלי). בקיצור - עצוב לי ואני לא יודעת מה יהיה הכי טוב לגפן ולי.
אין לי שום דבר מסוכן, רק כואב, עוד חודש יעשו לי ניתוח לפרוסקופי עם לייזר, ואז בשאיפה העולם יראה כמקום יותר טוב.
לאור האישפוז האחרון ובכלל הטירוף לקראת הבגרות בספרות שהייתה היום, לא הספקתי כמעט להניק/לשאוב השבוע, מה שמצריך ממני להתחבר לגפן נון-סטופ בסופ"ש.
אוף. אני לא אוהבת את העניין של להיות רחוקה ממנה כ"כ הרבה שעות ביום, בין אם זה בבית החולים ובין אם זה בבית הספר. לפחות בבי"ס אני נהנית. אני מרגישה טיפה זרות. כואב לי להרים אותה ולהניק, אני בקושי רואה אותה. בלילות לפעמים אני כל כך עייפה שאני נותנת אותה לאמא שלי שתקום אליה (אני כן באותו בית, אבל יחסית לכך שעד עכשיו היא ישנה איתנו במיטה זה שינוי עצום). לא נראה לי שהיא מזהה אותי במיוחד. נכון שרק ממני היא מנסה לינוק, אבל כשהיא רואה אותי אחרי כמה זמן היא לא מחייכת אלי במיוחד, ולא מושיטה ידיים לבוא אלי (היא עדיין לא בשלב ההתפתחותי הזה, אבל זה לא משנה לתחושה האישית שלי). בקיצור - עצוב לי ואני לא יודעת מה יהיה הכי טוב לגפן ולי.