Yom HaZikaron.
"מאז שעזבת הרבה השתנה כאן", ואני לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל לספר לך.
מהדברים הגדולים? כבר 10 שנים, כמעט. קרו הרבה דברים. ואולי דווקא מהדברים הקטנים יותר, כמו בשיר, "השמש עוד עולה כל בוקר ואורה לבן", אבל למה אני צריכה לספר לך את זה בכלל, זה הרי ברור שהשמש עוד זורחת ושוקעת, והעונות מתחלפות והשנים עוברות. למרות שלפעמים זה לא נראה לי כלכך מובן מאליו. כאילו שהכל היה צריך להפסיק איתך, השמש לא היתה צריכה לזרוח אחרי הלילה שנהרגת בו, הכל היה צריך להיגמר איתך.
תמיד רציתי לכתוב עליך דברים יפים, כי ככה מגיע לך.
שיכתבו עליך דברים יפים.
אבל אני לא יודעת איך.
אני לא יודעת להגיד מעבר ל'אני מתגעגעת', ו'אתה חסר לי' ו'הלוואי שלא היית מת'.
ואפילו זה לא באמת עליך. -אני- מתגעגעת. אתה חסר -לי-. הלוואי שלא היית מת, כדי ש-אני- לא אצטרך לחיות בלעדיך.
אני לא יודעת מה להגיד. שהיית יפה? חכם? מצחיק..? אפשר להגיד את זה על כל אחד. אומרים את זה על כל אחד. כאילו שכל מי שנשאר פה הוא סוג ב'. הטובים באמת הלכו ראשונים וחטפו את הכדור בראש. ומה אני כבר יכולה להגיד שיהיה נכון רק לגביך...?
(שהיית אח שלי. -שלי-. שהיית האח הגדול שלי, למרות שאני כבר עוקפת אותך בגיל, ב-3 שנים כמעט. אתה עדיין הגדול, ואני עדיין מסתכלת עליך מלמטה. (רק שאתה לא כאן יותר). שהיית יפה, ומוכשר. אהבתי לבוא לחדר שלך, כשהרשת לי, ואהבתי לנגן איתך ביחד, "היתה תקופה כזאת שהאושר בא בזעם", וצחקנו מהכל, ולפעמים היית נזכר שאני בעצם קטנה ואומר לי "כשתגדלי תביני". "חכה שתגדל, אמרו לך לא פעם..", ואף אחד לא שאל אותך, אם אתה רוצה בכלל, ללכת לשם, להילחם. אני לא יודעת אם אני אמורה לקוות שרצית, אני לא חושבת שמישהו באמת רוצה, אבל אני רוצה לקוות שהיה לך טוב).
תשכח מהמילים היפות. זה לא באמת חשוב לי, שיידעו שהיית יפה ומצחיק ומוכשר. העיקר שאני יודעת.
אין שומדבר יפה בזה שאתה מת.
אפילו לא אם יעטפו את זה באריזה חגיגית של דגל ישראל ויירו 3 יריות באוויר. אני לא קונה את ההירואיות הזאת, היית יכול גם למות בתאונה או מסרטן. (או לא למות בכלל).
והייתי מתגעגעת אליך בדיוק אותו דבר.
הייתי רוצה לנפץ את הכל.
לקחת משהו שלם ולנפץ אותו למליון רסיסים שאי אפשר לחבר בחזרה, גם לא אחרי שנים. בשביל המטאפורה.
לדעת לצייר במילים, או על דף, או בשיר. את המוות שלך. בצבעים של אדום ושחור ושורות שבורות וצלילים חזקים שיצרמו באוזן.
שיהיה משהו בעולם הדפוק הזה שיצליח להעביר כמו שצריך. את השבר הזה. את חוסר-השקט התמידי הזה.
את המוות שלך.
"השכול הפרטי הוא חסר אונים בסוגיית הזכרון. טקסי האזכרה הפרטיים חושפים את חוסר האונים הזה שוב ושוב. עולים לקבר, שותקים, הולכים, מקיימים מפגשים שאין מה לומר בהם על המת ההולך ומתרחק. הטרגדיה של הזכרון היא טרגדיה של שפה. שהרי הכאב אינו נחלש, והגעגוע אינו נחלש, והצורך להמשיך ולקיים את המת אינו חדל, אבל אין כבר כלים לשוניים או מחשבתיים לקיים אותו."
(האם השכול מת)