"הַתְּגוּבָה הַנוֹצְרִית כְּלַפֵּי הָעוֹלָם הַפַּגַנִי"
לפני כמה שנים התעוררתי בבוקר בבית הורי, ומצאתי שלושה ארגזי ספרים מונחים בסלון (כתבתי את זה פעם, אבל אני לא מוצא את הקישור). מסתבר שאישה קשישה אחת הלכה לעולמה, הורישה את ביתה לבית חולים, וציוותה את ספריה לשריפה. בית החולים שיכן במקום ידידה של אחי, שלא רצתה לשרוף את הספרים, אבל גם לא ממש רצתה לשמור עליהם. וכך, נסע אחי לתל אביב, והביא חזרה המון ספרים. המון. כל אחד מקבל לפחות הזדמנות פסיכית אחת להרחיב את הספריה שלו, ואני חטפתי את ההזדמנות הזו בשתי ידיים (ובעוד ארבעה - היה צריך לעזור לי להעמיס את הספרים האלו).
כבר כתבתי את זה, כאמור. הסיבה שאני כותב זאת שוב היא שהתחלתי לקרוא לא מזמן את אחד מהספרים הללו. ספר של האוניברסיטה המשודרת, שכתב אביעד קליינברג: "הנצרות מראשיתה ועד הרפורמציה". אני פותח את הספר, ורואה שהוא ממורקר קשות, בצבעים שונים, בכל עמוד כמעט. אנחה. מתחיל לקרוא. ופתאום אני קולט שהספר מנוקד. ופתאום אני קולט שהניקוד אינו מודפס, אלא נעשה בעט, מילה מילה, לאורך 77 העמודים הראשונים. היא ניקדה חצי ספר. איזה פאקינג יופי.